לפני כחודש, חגגנו לנלי בת מצווש והיה נראה שיש הרבה התעניינות סביב זה. קיבלתי הרבה שאלות ברשתות - איך אנחנו חוגגים, איך מציינים את היום עצמו וציפייה לרעיונות ולהשראות, כדי שיהיה לכן ״במלאי״ לחגיגות עם הבנות שלכן. אז כשירות לציבור, מצרפת כאן את החגיגה הבלתי מחייבת שלנו. בחרנו לחגוג באינטימיות משפחתית, שהתאימה לחוגגת. וגם לנו. מודה, שקצת מאסתי בחגיגות המוניות בשנים האחרונות,  שמתפזרות מדיי והן בגדר "תפסת מרובה - לא תפסת". בא לי להשקיע ולהיות עטופה באנשים שיהיו שם גם מחר וגם בעוד

פוסט ההמלצות הקודם שלי היה יותר סקירה - לעיתים מסויגת - על הקריאות שלי בעת האחרונה. אבל הפעם, אני ממליצה בחום ומכל הלב על הספרים שקראתי. את חלקם התקשיתי ממש לסיים והם התהלכו איתי במחשבות עוד הרבה אחרי הקריאה. נראה לי, שזה מדד משמעותי להצלחה ולהנאה שהביא עימו הספר. אז ככה: במחילה מכבודה של אשת המערות/ אופיר טושה גפלה אוריאל, אביו של דני נעלם לפני כעשור, אבל לא ברור למה, ולאן, ומה עלה בגורלו. הספר מתחיל מנקודת מבטו של דני, שמקבל טלפון ממוסד פסיכיאטרי בלונדון, בו הוא מתבשר שאבי

אני כותבת את הפוסט הזה אחרי שבועיים סופר אינטנסיביים בעבודה שלי. ליוויתי ביקור חשוב מארה״ב וכשהם נוסעים חזרה, אני חוזרת לאט לאט לעצמי ולשיגרה הטובה שלי. הפעם, מייד אחרי שהתפניתי שוב לחיי, החלה חופשת חנוכה, כך ששוב לא הייתה ממש שיגרה במחוזותינו והכל הפך להיות פלואידי ולא מסודר. זה גרם לי לחשוב על שיגרה. על השיגרה שלי ועל שיגרה באופן כללי.    נזכרתי, שלפני כמה שנים, בהתכתבות עם חברות אהובות, כתבה אחת מהן, שבדיוק הייתה אמורה לנסוע לחופשה בחו״ל, שהנסיעה הקרובה מערערת אותה. היא לא