אי וודאות בימי מלחמה

אנחנו כבר יותר מחודש בתוך מלחמה. למעשה, מאוקטובר 2023 אנחנו במלחמה. יש לה שמות אחרים, פוקוס אחר וההתנהלות בכל "מבצע" או "סבב" כזה היא קצת שונה, אבל בשורה התחתונה זו מלחמה והיא איומה, ומתישה ובעיקר – לא ידוע מתי היא תסתיים ומתי יהיה פה כבר שקט.

מסוף פברואר הכל עומד במקום. הילדים בבית. אין מסגרות והלימודים - בזום. אנשים יצאו לחל"ת – בלי תוכנית ובלי מטווה פיצויים – נכון לשעה זו. בגזרתי האישית, הפרטית - אין סדנאות וכל הפרויקטים שעבדתי עליהם – נעצרו. נסיעות לחו"ל שתוכננו הרבה זמן מראש למהלך הפסח - לא קרו והסבו אכזבה עצומה לילדים ולנו. ואם לא היה לנו מספיק, זהו עוד דבר שמוריד לנו תדר: חודשים דמיינו את עצמנו בחופשה משפחתית, במקום אחר, הרחק מכאן ופתאום – כלום. לא דובים ולא יער. חלומות אחרים שטווינו גם הם נדחים. הכל מרגיש ב- HOLD וגם לא ברור מה בעתיד הקרוב צפוי לצאת לפועל ומתי.

חוסר היכולת לתכנן קדימה – פשוט מחרפן. העובדה שאין תשובות, אין צפי, אין אופק – יוצרת תחושה של אובדן שליטה. וכידוע, זו ההרגשה שכולנו שונאות להרגיש. אף אחד לא אוהב שלוקחים ממנו את השליטה ואת היכולת לראות קדימה ולהבין מה הולך להיות.

בימים האלה, האנרגיה ירודה ומרגיש שגם הרעיונות שלנו נעצרים. יש תחושה ממשית של תקיעות יצירתית. כל הימים נראים אותו דבר. מעין שבת מתמשכת.... הכל "מרוח" ואין הבדל בין יום חול' לבין יום חג וסופ"ש. הילדים שלנו הפכו יום ולילה, והולכים לישון בשעות-לא-שעות. קמים מאוחר, כי אין באמת בשביל מה.... האזעקות באמצע הלילה משבשות את השינה, את הרצף וגם את שלוות הנפש.... העייפות הפיזית, אך גם זו הרגשית – מצטברות ושוחקות אותנו.

בחסות העניין הזה, אני עצמי מרגישה שהפכתי להיות קצת טינאייג'רית (וזה לא ממש מוצא חן בעיניי). אני נרדמת מאוחר, קמה מאוחר, הכל נמרח ואין צורה ליום. גם אין למה, כי אין שום תוכנית, הרי... ההתמודדויות הן כמספר האנשים בבית: כל אחד מתמודד, מגיב ומסתגל למצב אחרת, וגם לזה צריך להתרגל. בימי המלחמה הראשונים, שמעתי את קול האשמה מקונן בתוכי. זה שאומר לי שאני לא פרודוקטיבית, שרודה בי שאני לא עושה מספיק ושאני לא טובה דיי. כתבתי על זה גם כאן. אבל מהר מאד התאפסתי על עצמי וריסנתי את הקול המקטין הזה. אני עושה כפי יכולתי ואני אחלה-מתוקה! אז כן, עדיין נדרשת כאן כמות גדולה של חמלה עצמית.  ויחד עם זאת, הגעגוע לנורמליות פשוטה, מאד נוכח: געגוע לשיגרה, להסעות, אפילו ללחץ הרגיל של החיים, זה שאנחנו אוהבות להתלונן עליו ביום-יום.

אז לכל הדיכדוך הכללי הזה, אני מציעה כמה כלים ורעיונות. הם אינם מופיעים כאן לפי איזשהו סדר עדיפויות, וכל אחת יכולה לבחור לעצמה – מה "מדבר" אליה ומה נכון לה:

1)     מה בשליטתי ומה לא? חשבו: מה בשליטתכן ומה לא. אפשר ממש ליצור טבלה ולהתמקד רק במה שאני יכולה לשלוט בו ובמה שנמצא בידיים שלי.

2)     לצאת לשמש, לאוויר, לראות אור יום. כל כך פשוט. כל כך חשוב לבריאות הנפש.

3)     תנועה קטנה  לא חייבים לעשות ספורט, ללכת לאימון וליצור מחויבות גדולה. אפשר לעשות קצת מתיחות בבית, אימון קל עם משקולות (אם יש), סיבוב מסביב לבית או הליכה קצרה באזור המגורים, או אפילו לרקוד עם הילדים. תנועות קטנות עושות הבדל גדול, וזו הזדמנות לפרוק מתחים ולהשתחרר קצת.

4)     יחד ננצח חיבור לאחרים יוצר הקלה: שיחה עם חברה, שיתוף כנה, קצת קיטורים והרבה צחוק - יוצרים הקלה ומנרמלים מעט את המצב הלא נורמלי. חשוב לא להישאר עם זה לבד ולחלוק. כי יחד עם מישהו אהוב, זה הופך להיות נסבל יותר.

והנה כמה דברים שהצעתי גם ברילס שהעליתי לרשתות החברתיות:

5)     מיקוד   חשבו מהו הדבר הבא שאתן יכולות לעשות היום. לא בעוד שבוע, לא בעוד חודש. היום! זה מחזיר לנו את הפוקוס לשעות הקרובות, ממקד אותנו ב"כאן ועכשיו" במקום בעתיד הרחוק, שאין לנו כרגע שום וודאות לגביו. וכשאין יכולת להניע פרויקטים גדולים – פעולה אחת קטנה ביום, אפילו רבע שעה של עשייה, מחזירה לנו את השליטה ואת תחושת המסוגלות.

6)     טקסים ועוגנים של ודאות קפה בבוקר בספל אהוב תוך ישיבה במרפסת, ארוחה משפחתית אחת ביום, צעידה מסביב לאזור הבית בשעת בין ערביים, או כל טקס אחר שאתן עושות - מעניק לנו תחושה של יציבות ואיזושהי ודאות, בתוך אי-הודאות.

7)     חמלה עצמית התחלתי עם זה ולכן גם אסיים עם זה. בתקופה הלא נורמלית הזו, גם אני לא חייבת להיות נורמלית! וזה בסדר גמור אם אני לא במיטבי עכשיו. זו תקופה של אי יציבות, וגם לי מותר להיות לא יציבה בתוכה. אני לא יודעת מה יהיה - וזה בסדר שאני לא יודעת (להסכים לא לדעת – זו הסכמה חשובה!) אלו רק חלק מהמשפטים שאתן יכולות לומר לעצמכן. משפטים שיש בהן רוך, ויד שמקבלת ועוטפת, למרות שקשה לנו. כי כשאנחנו מפסיקות להילחם באי הוודאות – נוצרת איזושהי הקלה, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצות לייצר.

בזמנים האלו, אנחנו נאחזות. היטיבה להסביר עידית ברק, בשיר מתוך סיפרה "להיאחז בענף הקרוב":

אנחנו בתקופה קשוחה ומגיבות למציאות מורכבת. ואנחנו צריכות לזכור, שאנחנו לא צריכות לדעת הכל וגם לא לפתור הכל. "פשוט" להחזיק את היום הזה, הנוכחי.

ולהיאחז.

גם אם אנחנו מותשות.

עוד מעט, זה יעבור!

שולחת כוחות ואנרגיות לכל מי שצריכה. חג שמח ובשורות טובות לכולנו.