הקול הפנימי

מאז שהחלה המערכה הנוכחית על איראן אני שומעת את הקול הזה בתוכי, מתבאס עליי על חוסר העשייה, יורד עליי על חוסר ההספקים, גוער בי שאם אני כבר בבית, ונכפה עליי העניין הזה, אז למה אני לא מסדרת קצת את הבית. או לפחות איזו מגירה… הצלחתי להניע את עצמי לכיוון רק בקושי.

היו פה הרבה בישולים, מלאן ארוחות, טון וחצי כביסות ומצגת יומולדת אחת, שישבתי עליה יום שלם, בין אזעקות, בידיעה מוחלטת שיש מצב שאין חגיגת יומולדת השנה וכל התוכניות ישתבשו. מדחיקה ועושה. יותר מזה לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות, והקול הזה, הפנימי, המשיך לדבר אליי בנוקשות ובאכזבה ועם הרבה ביקורת ושיפוטיות.

בחמישי, החלטתי שדי. מספיק עם הביקורתיות הבלתי חומלת הזו. זה מה שאני מסוגלת כרגע.

זה ודי.

וביקשתי לשמוע יותר את הקול החומל, הרך, הנעים. לא זה שבא בתלונות, ומחמיר איתי, ודורש ויורד עליי. אלא זה שאומר לי: ״מתוקה, את מה-זה בסדר. את עושה הכי טוב שאת יכולה עכשיו, בימים המורכבים האלה, בדחיסות, בחוסר הוודאות. את מה זה נהדרת!״

וזה עבד.

כי כשהחלטתי להגביר את הקול הזה הוא נכנס פנימה ונעשה יותר נוכח. מוצא לו מקום בתוכי ומתגבר על הקולות העויינים, שהם לא בעדי.

ואז, קרה משהו מעניין.

דווקא כשהתחלתי לשמוע יותר כמה אני מתוקה ונהדרת, התחלתי לעשות!

כתבתי מלא (כתיבה אינטואיטיבית משחררת). בישלתי המון, ואפילו הצלחתי להמשיך קצת את הרומן שאני כותבת. אפיתי באהבה עוגות לטייסים שלנו, הגיבורים, ואפילו אזרתי עוז ויצאתי לגינה עם אנדי. הצטיידתי בפרחים וחלה לשישי, קניתי לנו כריך וקפה וישבנו בשמש ונהנינו מרגעים קטנים של שפיות.

אז דווקא מתוך המקום החומל, ומתוך השיחרור, קרה מה שרציתי שיקרה מלכתחילה. כי בנוקשות ושיפוטיות - זה לא עובד. זה רק מרחיק מהמטרה.

אז זה בסדר לרבוץ, זה בסדר לגלול, זה בסדר להיות בחוסר מעש.

זה בסדר לראות סדרה בטלוויזיה (אל תשאלו! אני, שאף פעם לא רואה טלויזיה, התחלתי לראות סדרה. Love Story, אם אתם מתעקשים. ואני לא בטוחה שזו המלצה). זה בסדר לא להיות פרודוקטיבית ובתנועה כל הזמן.

זה פשוט בסדר, בעולם שכלום בו לא באמת בסדר….

אז שני דברים לזכור:

ראשית, דווקא כשמשחררים ומרפים אחיזה, דברים קורים ומתחילה תנועה חדשה.

ושנית, הקולות קיימים בנו, על כל גווניהם. ככל שנמצא בתוכנו את הקול הנעים, זה שבעדנו, נרוויח יותר. ובכלל, כדאי להגביר קולות חומלים, טובים, רכים. הביקורתיים והנוקשים אף פעם לא מביאים תועלת.

היום יום האישה. בזמן מלחמה. ולמרות שדעותיי על היום הזה חלוקות, כי בכל יום אנחנו עדות לכוחן המדהים ולתרומתן האדירה של נשים (אפילו ובמיוחד במלחמה הזו!), וכל יום צריך להיות יום להעצמה נשית בעיניי, חשוב אף יותר, להזכיר לעצמנו, הנשים, את הקול הפנימי האוהד שלנו, לחפש אותו ולתת לו לגבור על קולות אחרים, שרק מורידים ושופטים אותנו.

כלים ועזרים:

וכמו בכל אימון וסדנא שאני מעבירה, אני משתדלת לתת לכן כלים ועזרים שיסייעו לכן. והפעם אני מציעה, לכתוב לקול הפנימי הנוקשה שלכן. לומר לו תודה שהוא מנסה לדרבן אתכן לעשייה, אבל שאתן מחפשות את הקול החומל, הנעים, המקבל. זמנו לכן את הקול הפנימי האוהד. כתבו לו. בקשו שיגיע. קראו לו לבוא והגבירו אותו. אפשר להתחיל להנכיח אותו בלכתוב: "אני רוצה לשמוע את הקול האוהד בתוכי. זה שאומר לי..."

מאחלת לכולנו ימים טובים במהרה. שנשמע קולות נעימים ומבשרי טובות בחוץ, ובמיוחד- בתוכנו.