ארבע אימהות

 מה היה הדבר שהכי הימם אתכן באימהות? כלומר, השאיר אתכן מופתעות?

אחותי אומרת: ״איך אמא לא סיפרה לנו שכזה קשה להיות אימא???״ איך לא סיפרו לנו שזו משרה כל כך רצינית, מחייבת, תובענית, כפוית טובה לעיתים, ובסך הכל לא פשוטה?

חברתי הטובה אומרת, שאם היינו יודעות שזה כזה מורכב וקשה, אולי היינו חושבות פעמיים אם להביא ילדים לעולם…

חייבת להודות, שמעולם לא חשבתי על זה כך.

כי כנראה שגם אם הייתי יודעת מראש כמה זה מורכב להיות אמא, להיות הורה - לא הייתי מוותרת על התענוג. עבורי להיות אמא זה החיים עצמם ולא ברור מה היה לי שם קודם, לפני שהילדים נולדו ומילאו את חיי. 

אבל מה היה הדבר שהפתיע אתכן הכי באימהות?

המחויבות?

האחריות?

התלות?

כמויות הרגש: האהבה, הדאגה שחשים כלפי מישהו אחר? שאין מזה הפסקה?

אני זוכרת שכשלורי בכורתי נולדה, היממה אותי העובדה שאני כבולה. לא משוחררת עוד לענייני, לרצונותיי, לגחמותיי, או כמעט לשום דבר ספונטני (עם כמה שאני לא ספונטניות).

אם בא לי לקפוץ רגע לסופר, אני לא יכולה בלי לקחת אותה איתי או לדאוג שמישהו ישמור עליה בזמן שאני אינני. שלא לדבר על יציאה לחופשה עם בן הזוג או לצאת בעצמי.

לקח לי כמה שנים להתרגל לעניין הזה ואני עדיין מרגישה כבולה קודם כל לילדים הצעירים שבחבורה, ולצד זה נפעמת למשל מזה שהבוגרים שלנו (17 ו-15) משתחררים מהאחיזה הזו, והם כבר יותר עצמאיים והרבה פחות תלויים בנו, תחושה משחררת ומוזרה (ומדאיגה!) בעת ובעונה אחת עבורי.

אבל אני חושבת שהכי הימם אותי באימהות, היא העובדה שאני צריכה להיות אימא אחרת עבור כל אחד מילדיי. אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני למעשה - ארבע אימהות.

אין לי מושג מי סיפר לנו שכשהופכים לאימהות אז זה תפקיד אחד, גדול ומשמעותי. החלק האחרון של המשפט הוא אמנם נכון, אבל התפקיד, בעיניי, מתחלק כמספר הילדים שיש לנו ואני אסביר:

עבור כל אחד מהילדים שלי - אני מרגישה אמא אחרת.

לכל אחד מהם צריך לגשת בצורה שונה. עם כל אחד מהם אני נדרשת להפעיל גישה אחרת, דיבור שונה, טון אחר, הגבולות הם אחרים, והשיח הוא ייחודי לכל אחד מהם, בהתאם לאישיותו. עם כל אחד מהם יש לי מערכת יחסים שונה ונדרשות ממני מיומנויות אחרות:

עם אחת השיח מאד פתוח וכנה, עם רגישויות שאני מודעת אליהן ויודעת לעזור לה להתגבר עליהן. עם השני, הכל על השולחן, נורא אמיתי, משתף ופשוט. עם האחרת, צריך להלך על ביצים, לשאול בעדינות (או בעיקר, להימנע מלשאול :-)), להשתדל להשתמש בצחוק וציניות כדי להגיע אליה ועם האחרון - הרבה מלל, הומור והסחות דעת עובדות מעולה. וזה באמת על קצה המזלג על השוני בין מערכות היחסים והגישה השונה,

כמו גם המיומנויות השונות שנדרשות ממני עם כל אחד מהם.

אז בעצם, אני ארבע אימהות, ולא אימא אחת כפי שחשבתי שכך זה עובד. לארבעתם אני דואגת, משתדלת מאד להעניק את אותה תשומת לב, למלא אחר הצרכים השונים שלהם,

אבל דרכי הגישה לליבו של כל אחד מהם - מאד שונה. והטיפול בענייניו של כל אחד מהם - מטופל בכפפות אחרות. באופן עקבי צריך להחליף ״מסכות אימהיות״, להחליף כפפות, לבוא עם אנרגיות אחרות ובעיניי זהו האתגר הגדול מכולם ולעיתים אף מאד מעייף.

וכל הזמן יש לי כוכביות בראש. גם לכן?

אני מקפלת כביסה ונזכרת שצריכה לדבר איתו על הכדוריד, או להגיד לו להיות רגיש כלפי חבר מסוים. מסמנת לי כוכבית בראש. אני נוהגת ונזכרת שצריכה לומר לה לקחת משהו חשוב לטיול. כוכבית.

אני בהליכה, ופתאום נראה לי שלא חידדתי לקטנה שלי איזשהו עניין מול אנשים זרים.

כוכבית מהבהבת בראש….

אני כל הזמן נזכרת בדברים, שמה לי תזכורות, כוכביות, פתקים במוח - כדי שהזרעים שהאימהות שלי זורעת בהם, יצמיחו בסוף פרחים נפלאים, שיעשו טוב ויפה בעולם הזה.

הם איתי בכל מקום, הילדים, גם אם פיזית הם לא באמת איתי.

הם מלווים אותי במחשבות ומעסיקים את הראש ואת הלב, ואני כל הזמן מג׳נגלת ביניהם, קצת אחרת.

כי בסופו של דבר, עבור רובנו, הילדים שלנו הם כל עולמנו. ומסביר את זה הכי טוב, אהרון בס, בשיר הבא:

אז מה דעתכן?

מרגישות כמוני? שאתן צריכות לנהל את האירוע הזה, שנקרא אימהות - בוירטואוזיות רבה?

גם אתן מרגישות שהאימהות שלכן מותאמת אישית, ושונה עבור כל אחד מהילדים שלכן?

ומה הכי הדהים אתכן באימהות?

מסקרן לשמוע…

ובתוך כל האהבה הבלתי נגמרת הזו, של אמא לילדיה, אני אוהבת את התזכורת הזו, שמציעה עידית ברק.

ובנימה אופטימית זו, אני מאחלת לכל האימהות שבינינו קיץ קל, בטוח ומהנה עם הילדים שלנו.