שבתות וחגים...

הסיפור שלי עם שבתות הוא ישן נושן. מילדות, היו לי יחסים מורכבים עם השבת…

ברגע שהייתי פוקחת עיניים בשבת בבוקר, כבר הייתי מרגישה את המועקה מתיישבת בבית החזה.

משהו בשקט של שבת בבוקר, באנרגיה האחרת, הרגועה הזו, משהו בהאטת הקצב, ברחובות הריקים ובחנויות הסגורות - מכבה אותי ועושה לי לא טוב.

ככל שבגרתי, וגם אחרי שהקמתי קן משפחתי משלי, לא הצלחתי לשנות את הסיפור הישן הזה ולהתחיל לחבב את השבת.

זה פשוט לא מצליח לי.

העובדה ששבת היא רוגע ושלווה, הרבה פעמים לא עושים בה כלום ואין תוכניות מיוחדות (או מנקודת מבט אחרת: יש בה את כל הפוטנציאלים ושפע אפשרויות לעשייה פתוחות בפנינו) מכניסה אותי לבלבול ופשוט מכווצת אותי. אני אדם של דברים ברורים, מובנים, ידועים מראש (עד כמה שאפשר).

אז דווקא האפשרות ש״הכל פתוח בפניי״ - פשוט עושה לי לא טוב.

ועוד עניין: שבתות לעיתים קרובות הפכו להיות משהו מעייף עבורי.

אם אין תוכנית מוגדרת מראש (מה שקורה לרוב), יוצא שאיכשהו, היום נמרח בבית ואני הופכת להיות עבד של השבת: מבשלת מיליון ארוחות, עושה מלא כביסות, דואגת לסדר וניקיון, עוזרת לילדים בהשלמות שיעורים, מסדרת איזה ארון או פינה אחרת, ובעיקר מתעייפת במקום לנוח ולאגור כוחות לקראת שבוע חדש.

אז בשנים האחרונות אני מייחלת ל״שבת מאוזנת״.

מה זה בדיוק: שבת מאוזנת?

טוב ששאלתן!

שבת מאוזנת היא שבת שבה לא צריך לקום מוקדם, להספיק, להגיע...

זו שבת שמכינים בה ארוחת בוקר קלה עם קפה מפנק.

אפשר לעשות משהו ביתי אך כייפי עם הילדים, כמו לצייר יחד, לאפות עוגיות, או להיות יחד בבריכה, בנחת.

ואחר כך יוצאים לאיזושהי פעילות חוץ: ים, ארוחת צהריים בחוץ, סרט לילדים ובית קפה למבוגרים או כל פעילות אחרת שהיא מחוץ לבית ולא דורשת מאמץ מיוחד.

בקיצור: איזון בין חוץ לפנים, בין doing ל- being, בין עשייה לבין בטלה, בין יחד ודיבורים ושיחות רועשות, לבין לבד וזמן לחיבור פנימי וחשיבה שקטה ביני לביני.

כשהשבת מאוזנת, כלומר כשיש איזונים טובים בין זמן בית לבין פעילות מחוץ לבית, בין המאמץ שלי למנוחה שלי - אני מרגישה קצת יותר טוב.

לאחרונה, נתקלתי בכתבים של ימימה (חשיבה הכרתית), בהתייחסות מעניינת לשבתות.

ימימה מזכירה לנו, שאל שבת מגיעים כמו אל מפגש, שבו לא קובעים מה אמור להיות.

שבת היא מפגש בין כוחות רוחניים לכוחות גשמיים, ומפגש בינינו לבין עצמנו אחרי ריצות של ששת הימים שחלפו עלינו.

אל מפגש אי אפשר לבוא בקוצר רוח. ואל המפגש הזה מגיעים גם בלי ציפיות. בלי אחיזה מוקדמת מה אמור להתרחש בו, אלא עם נוכחות והקשבה.

דווקא בגלל שבשבת יש ניתוק מהסחות דעת, אנחנו הרבה פעמים משליכים עליה ציפיות ואז באופן טבעי, נוצרות גם הרבה אכזבות.

אבל השבת היא זמן לנוח מעשייה, ואין בה מרדף.

זהו זמן שפוגשים בו את הנשמה הגבוהה שלנו ומתמלאים במה שיש.

וגם במה שאין.

כי דווקא דרך אי-העשייה, אפשר להגיע להרבה מאד ברכה. 

המנוחה חשובה ומוסיפה עומק למלאכה של כל ימות השבוע שיבואו אחר כך.

וחשוב לזכור שלא רק אנחנו באים אל השבת, אלא השבת גם באה אלינו.

לשבת יש נוכחות שקטה. ונוכחות שקטה יכולה לפתוח פקקים / סכרים שהיו חסומים בתוכנו הרבה זמן.

מה דעתכן?

מאד אהבתי את ההסתכלות הזו על שבת, שהיא ראייה קצת שונה ממה שהכרתי עד כה.

הרעיון הוא לנסות להגיע אל השבת בלי אסטרטגיה: בלי ציפיות, בלי דרישות, בלי רדיפה ובלי טקטיקה.

בעיקר בלי - שזה דבר חדש לי, כמי שעסוקה בעשייה ואוהבת את ה- doing האקטיבי, תכנונים ואג'נדות.

הניסיון הוא לגרום למפגש בין רוחניות לגשמיות להיות נעים ועדין, בלי ״להכריח״ את השבת להעניק לי בסופה איזשהו תוצר או הישג, מלבד המנוחה והנוכחות השקטה.

ועבורי, חשובה גם השאיפה שהשבת תהיה שלווה ומאוזנת - כלומר, שיהיה בה מפגש בין חוץ לפנים, בין מנוחה בבית להתאווררות בחוץ, בין יחד ולבד, בין רעש לשקט.

אז מה דעתכן על זה?

איך אתן ביחס לשבתות?

והאם השבתות שלכן מיטיבות?? מאוזנות?

ספרו לי על זה.