דיסוננס בין Being ל- Doing

לאחרונה, יצא לי לפגוש לא מעט נשים שסיפרו על הדיסוננס הזה, בין Being ל- Doing.

דווקא כשהמלחמה (לכאורה) הסתיימה, דווקא כשהחטופים החיים חזרו, דווקא כשהחטופים החללים שבים אלינו ומעגלים נסגרים, נראה שאין הקלה.

בהיבט של ה- Doing יש מלא עשייה: תפקוד מלא, הספקים, משימות שנעשות, תפוקות מרשימות וריצה שנראית חיונית במרוץ החיים.

אבל ה- Being לא משדר על אותו גל. משהו בפנים עצוב, איטי, מכונס ובעיקר - לא תואם את החוץ.

הפער הזה, בין תפקוד כלפי חוץ לתחושה הפנימית, יוצר דיסוננס שוחק.

כאילו אנחנו חיים בשני עולמות במקביל:

הפוטוגני, זה שמצטלם טוב, וזה שמרגיש רע.

והחברה שאנחנו חיים בה מעודדת הרי תפקוד ועשייה. לא עצירה וחדלות. אבל לפעמים נראה שה־Doing ממשיך כמו על אוטומט, וב־Being – הלב מרגיש סדוק, כבד, עצוב, ריק.

אז דווקא כשה־Being וה־Doing לא מסונכרנים, יש לנו הזדמנות להקשיב לעצמנו באמת.

לעצור לרגע.

ולאו דווקא כדי לתקן.

כי הרי לא להכל יש פתרונות מידייים. בטח לא לתחושות פנימיות עמוקות.

אבל אני רואה בזה דווקא הזמנה, או איתות להסכים להרגיש.

לקבל את הדיסוננס הזה. להבין ששתי האמיתות מתקיימות בי כרגע, יחד: גם חיוניות ועשייה, וגם כאב וכבדות.

זה בסך הכל אנושי.

ובמקביל להבנה הזו, ההזמנה לכל אחת ואחת מאיתנו, היא להיכנס פנימה, אל תוך עצמנו, ולנסות לברר ולשאול את עצמנו:

מה יעזור לי?

מה אני צריכה?

אולי האטה? כדי לסנכרן בין הפנים האיטי והמכונס יותר, לבין החוץ הדינמי, מלא התפוקות?

אולי אפשר להוריד הילוך ב- Doing, כדי להסתנכרן עם ה- Being?

ואולי "פשוט" צריך לתת ל- Being יותר מקום? יותר נוכחות.

וכאן נשאלת השאלה: מה ישפר לי את ה- Being?

בדרך כלל, התדר שלנו עולה ומשתפר מעשייה שאנחנו אוהבות, איזשהו תחביב או תרפיה בדמות אפייה, ציור, ריקוד, סריגה, כתיבה וכו׳. התדר עולה משמעותית גם מהאזנה למוזיקה שאנחנו אוהבות וגם מתנועה (ספורט). אם נגביר שם, במקומות האלה, ייתכן והדבר יסייע לנו לרומם קצת את ה- Being ולהעלות אנרגיה? זה עניין לבדיקה אישית.

ויש גם את ההבנה החשובה, בעיניי - שעשייה יכולה להיות גם מנוחה, שתיקה, פורקן או בכי. כלומר, עשייה לא חייבת להיות עם תפוקות והספקים. היא גם יכולה להיות "עשיית Being".

האימון הזה שלנו, הבירור הפנימי וההסתכלות פנימה נועדו לא כדי לבטל ולהשבית את אחד מהם: לא את התחושות של ה- being, ולא את העשייה של ה- doing, אלא ללמוד לאפשר לשניהם לחיות יחד.

וככל שנבין ונכיר בזה, ככל שנשלים עם זה, המציאות שלנו תקבל מזה יותר.

היא תרוויח מזה.

משהו יירגע שם, ובסוף יתאזן.

רק מתוך מקום של קבלה, ולא של לחץ או תוכחה.

מבינות? מסתייגות? רוצות לדבר על זה עוד?

יש לכן מה להוסיף? להאיר? לדייק?

מוזמנות לכתוב לי תמיד. *התמונות בפוסט מחופשתנו האחרונה, בה ה- being וה- doing היו מסונכרנים היטב (וזו, כידוע, לא חוכמה...).