על סולנות, לבדות ובדידות

לא מזמן נקלעתי לקטע מהפודקאסט של דורין אטיאס בו היא דיברה על ״לבדות״. כלומר, על כך שהיא לבד ובחרה בזה. ״הלבדות שלי היא מבחירה, ואני משמנת אותה, מטפחת אותה, מתמקצעת בה וכשחסר לי - אני בוחרת עם מי להיות!״, היא אומרת ומאד התחברתי לדברים שלה (פחות לסגנון, ופחות בקונספט המדוייק עליו היא דיברה, אבל זה פגש אותי איפשהו).

כי בשונה מבדידות, שיש בה מן הבידוד והיא מקושרת אצלנו לרוב לתחושת חסר, ריקנות ועצב, ומשהו שאנחנו בדרך כלל לא בוחרים בו - אני חסידה גדולה של זמן לבד. Me time , זמן של ״אני ועצמי״. יש בזמן הזה שלנו עם עצמנו - כל כך הרבה ערך.

שנים חשבתי שיש בי משהו מוזר. שהעובדה שאני מעדיפה ואוהבת את הלבד שלי זה ביזארי וגם קצת אגואיסטי. אולי אפילו נרקיסיסטי.

אבל עם הזמן, למדתי שזמן לבד הוא ההזדמנות שלנו להנות מהשקט, להתחבר פנימה, לסדר מחשבות, להסתכל קדימה ולארגן לעצמנו תוכניות להמשך. זהו זמן משמעותי לרפלקציה, להתפתחות, ללמידה (גם על עצמנו). זהו זמן עגינה וטעינה.

כשאנחנו לבדנו, אנחנו גם לומדות לסמוך על עצמנו. להיות עצמאיות. וכל זה מאפשר לנו לגדול ובונה ביטחון ואמונה עצמית. באופן אישי, אני נוהגת לפנות לעצמי לפחות שעה ביום לקפה בשקט, לארגון המחשבות שלי, ליצירת חשיבה בהירה ושקט פנימי. לפעמים אני לוקחת את עצמי לטייל במקום לא מוכר, מתמסרת להתנסויות חדשות. לפעמים, הים הוא המקום האולטימטיבי בשבילי להנות מסולנות משובחת, ולעיתים הקפה השכונתי פשוט "עושה את העבודה".

לפני שנים, אישה יקרה, שהגיעה לאחת הסדנאות שלי סיפרה על המונח ״סולנות״. מה שנקרא באנגלית: positive solitude (איך באנגלית הכל נשמע יותר טוב?). וכל כך מצא חן בעיניי שיש לעניין הזה שם! סולנות היא היכולת של האדם להיות עם עצמו ולהנות מחוויית הלבד שלו. זוהי חוויה חיובית שהאדם בוחר לעצמו, מרצונו החופשי, והזמן הזה הוא משמעותי לעיסוק בפעילויות פנאי, ליצירתיות או לעיסוק רוחני כלשהו.

ובהבנה הזו - שלדייט עם עצמי, לבד, בזמן שקט שיקר לי מפז, יש שם מדעי - הייתה הקלה עבורי. זה פתאום נצבע בצבעים בהירים ואופטימיים יותר. כי הנה, זו לא המצאה שלי, אלא משהו שחקרו אותו, וכתבו עליו, והוא אפילו פוזיטיבי. לא נרקסיסטי או אגואיסטי, אלא יש לו משמעות והוא אפילו משהו שמעודדים לעשות.

״הלבד אינו פגום. זו בחירה. אני מרגישה בו יותר שייכת. השלם שלי נמצא בלבדות״, אומרת דורין אטיאס ואני מסכימה עם זה, באופן מסויים. דורין מתייחסת בדבריה למערכות זוגיות וללבד שהוא סוליסטי, ואני סבורה שבמערכות זוגיות, שיש בהן גם יחד וגם לבד, גם כייף כשנמצאים בזוג וגם נעים וטוב כשנמצאים לבד, יש איזון מעולה. 

כי להיות לבד זה הכרחי. זה מלמד אותנו ומפתח אותנו לסמוך על עצמנו, להיות פחות תלותיות ויותר עצמאיות.

רבות מאיתנו מצפות כל הזמן לחברה, תלויות באחרים בשביל פעילויות ובילויים, אבל מי אמר שהחוויה לא יכולה להיות מדהימה גם לבד?

אנחנו צריכות ללמוד להיות עם המחשבות שלנו. הלבד שלנו - הוא ההזדמנות להכיר את המחשבות האלה לעומק, להתחבר פנימה ולשמוע את דעותינו האישיות (ולא רק את העצות, הרעיונות והמחשבות שכולם רושפים לעברנו). בלבד שלנו אנחנו מוצאות בהירות, מארגנות מחשבות, עושות בהן סדר, ולומדות איך להיות פרודוקטיביות לבד. זה מעצים והכרחי, וכל עוד זו בחירה, והיא מודעת ומאוזנת, זה נהדר.

בכלל, בחירה ואיזון הן מילות מפתח חשובות בעיניי. כאן, ותמיד.

כי כל עוד הלבד נעשה במינונים הנכונים ולא נכפה עלינו, במן בדידות או יחידות ולבדות עצובה שכזו, ויש לנו סביבה עוטפת, קשרים טובים לחזור אליהם, ומערכות יחסים סביבנו - הרי שהלבד הוא מצמיח.

ואיך אתן? אוהבות להיות גם לבד?

מכירות בערכה של סולנות? באילו צבעים אתן צובעות את הלבד שלכן - קודרים ומכבידים? או בהירים וקלילים?

האם אתן שומרות על איזונים, ובוחרות - מתי טוב לכן להיות לבד ומתי הוא שלם ומועיל, לבין הזמן שלכן יחד (עם בן / בת הזוג, משפחה, חברים וכו׳)?

מוזמנות לכתוב לי.

אני קוראת את כל התשובות שלכן (כשאני בזמן עם עצמי, לבד ;-)) ונהנית מההפריה ההדדית.