כל הרגשות שיש – פוסט המלצות קריאה לקיץ

הקיץ בפתח ושמתי לב, שלספרייה שלי הצטרפו כמה ספרים טובים, שסיימתי לקרוא. ומה יותר מתאים להעלות עכשיו, אם לא המלצות קריאה לקראת הקיץ שבפתח: לכל מי שזקוקה לקצת אסקפיזם מהמציאות העכשווית, לכל מי שנוסעת ומחפשת לקרוא משהו טוב ולכל מי שפשוט רוצה להכין לעצמה רשימה לקראת "שבוע הספר" שנפתח השבוע.

החדר הדרומי / אדוה בולה

איך הספר? טוב? נהנית?, נשאלתי לאחר שהעליתי את התמונה הזו לסטורי שלי. אז אומר שהספר מעולה! רק חבל שלקח לי חצי שנה לקרוא אותו… וזה לא בגללו. זה בגללי. ובגלל החיים…  ואין שום קשר לטיבו ולאיכותו.

החדר הדרומי הוא ספר שמעורר את כל הרגשות בעולם. מסופר בו על תמר, הדמות הראשית, שמגדלת ילד מאהבה נכזבת ואסורה (אביו גבר נשוי), ובנישואים לא מוצלחים עם רופא שאהב אותה תחילה מאד, אך עד מהרה הבין שהיא אינה אוהבת אותו ומערכת היחסים ביניהם נעשית נוראית, כבדה, קצת מתעללת, וכאילו לא די בכך, גם נוספת עוד ילדה למשוואה.

הכתיבה מדוייקת ומרגיש שבלי הרבה מילים מצליחה הכותבת לתאר דמויות עגולות, מלאות, עם עולם שלם של רגשות, שגורמים לעיתים קרובות למועקה של ממש. בעיניי, היכולת לכתוב כך היא כשרון עצום.

הדמויות כולן מעוררות חמלה: תמר, אמא שלה – שחיה גם היא במערכת יחסים מנוכרת עם בעל נוקשה, האחות, טלי החברה - כולן מתוארות בצורה נהדרת שמעוררת את כל הרגשות ומפעילה אותנו. נדמה שכולן שם עוברות יחסים מנוכרים, שלא לומר מתעללים, עם בני הזוג שלהן וגם היחסים עם האבא השתלטן, העצבני והמנוכר, ממש מכווצים. ובעיניי, קריאה שמעוררת כל כך, מאפשרת להזדהות או לסלוד מדמות שכולה עשויה רק מילים - זה מעשה כתיבה סופר-מוצלח.

לצד מיטתי מונח כעת ״בריכה עירונית״, הספר הקודם שכתבה אדוה בולה ואני סומכת עליה, שגם כאן תפליא בכתיבתה.

תמורה נאותה / מאיה ערד

אני ממש אוהבת את מאיה ערד. כל ספר שהיא מוציאה לאור - אני קהל אוהד. עד כדי כך שאני אפילו לא קוראת את התקציר מאחור. כי זה לא באמת משנה במה הוא עוסק ואם זה נושא שמעניין אותי. אני יודעת שאם זה נכתב ע"י ערד - אני כבר אסתדר איתו. אז נכון שלאורך הדרך היו ספרים שלה שאהבתי יותר (העלמה מקזאן, אמן הסיפור הקצר, שבע מידות רעות) וכאלה שהיו טובים, אבל פחות הקסימו אותי (מאחורי ההר), אך תמיד הכתיבה של ערד קולחת ומדוייקת, ומעולם לא קרה לי שנתקעתי ולא יכולתי להמשיך (שזה לכשעצמו במדד הקריאה שלי – הוא עניין חשוב).

היא בוראת דמויות שיש בהן איזו מסכנות מלכתחילה. ומכניסה אותן לדילמות לכאורה פשוטות ויומיומיות, אך מראה את חיבוטי הנפש שלהן ואת ניסיון ההתמודדות עם הסוגיות הללו, עד שרחמינו נכמרים עליהם, או שמופעל רגש כלשהו של חמלה או סלידה כלפיהן… 

בספר הספציפי הרגשתי שהמוטיב החוזר הוא הצבת גבולות. מדובר בשלושה סיפורים, שלוש נובלות, שבהן הדמויות נדרשות לשים גבול ולא לאפשר לאחר לעשות בהן כרצונן. לעיתים זה מצליח - לעיתים פחות.

את הסיפור הראשון הכי פחות אהבתי. מסופר בו על עליזה, לולו, מתרגמת לאנגלית, שנדרשת לשים גבולות על הבקשות ממנה ושואפת לתמורה נאותה מהצד השני, עבור שירותיה. בפועל, זה לא באמת קורה ויש משהו מכמיר לב בדמות הזו, המנוצלת.

אל הסיפור השני התחברתי מייד. הוא מתרחש בפאלם ספרינגס, בעת חופשה משפחתית של הורים ובתם המתבגרת. הפעם הצבת הגבולות ואי הנעימויות מתקיימות מול האחות של האישה, שמצטרפת לחופשה, אך מביאה איתה עוד אי אלו נספחים, שלא באים בטוב לשוכרי הוילה, שהגיעו לנפוש. יתרה מזאת, האורחת קובעת מציאות ובאה בדרישות בלתי מתקבלות על הדעת והמאבק בין הצבת הגבול לאי הנעימות המשפחתית, הוא דק ומעורר אי נוחות גדולה. ממש יכולתי להתחבר למקרה, ולחוש את התחושות של המספר שנאבק במציאות שנכפתה עליו.

הסיפור השלישי היה מצויין גם הוא, אך הזכיר לי ממש את הדמות הראשית מ״שנים טובות״. אביבה, בסיפור זה מצטיירת כאותה דמות עם חשיבות עצמית מופרזת, שהחברה קצת מלגלגת עליה מבלי שהיא מבינה את זה עד הסוף.

זו הכתיבה של מאיה ערד. כותבת על דמויות שנחמץ הלב עליהן. תמיד נדמה לדמויות שלה שהן מיוחדות, ושאנשים מגלים בהן עניין מיוחד, אבל בפועל מישהו תמיד מזלזל ובז להן והמציאות לא מסתדרת להם כפי שהן רוצות… יותר מזה, הדמויות של ערד תמיד חולמות את החלומות שלהן על אחרים ושואפות להגשים את מאווייהן באמצעות מישהו אחר (למשל, אביבה על נכדתה, שרוצה שתהיה אמנית ותעשה את הדרך שלה, האמנית, המקצועית, במקומה). כמה אבסורדי ויומרני, וגורם לקורא גם קצת ללגלג על הדמות חסר המודעות הזו…  

קריאה מומלצת, כמו כל ספריה הקודמים של מאיה ערד.

 תאונה / נטע לי משיח

וואו! הספר הזה טלטל אותי לגמרי.אפתח בגילוי נאות: נטעלי ואני היינו חברות. הילדים שלנו היו יחד בגן ואנחנו התחברנו, עד שהחיים פשוט הפרידו. כל כך שמחתי לראות שהיא הוציאה לאור ספר, שמעבד חוויה לא פשוטה שעברה בחיים.

את הספר הזה גמעתי במהלך חופשה משפחתית תוך 24 שעות, שזו עובדה מדהימה בפני עצמה (אני קוראת איטית, ואין לי תמיד פנאי לפנות לקריאה), שמדברת בעד עצמה.

הספר חזק ומטלטל ועוסק בתאונה שחוותה הכותבת בגיל 20, אלא שהפעם הספר לא עוסק בקורבן (לרוב אנחנו רגילות לקרוא את הדברים מהפן הזה ולהזדהות עם מי שנפגע), אלא הפוקוס הוא על הצד הפוגע, מי שגרם לתאונה הקטלנית.

כאמור, הגיבורה נקלעת לתאונה: פועל רומני על אופניים, שתוי עם רמת אלכוהול גבוהה בדם, קופץ לה לכביש ומת. והיא מתה מבפנים. והיות ולא נענשה ע״י גורמי אכיפת החוק, היא מענישה את עצמה: הרעבה עצמית כהלקאה, כעונש, כמו הכלא שאליו לא הוכנסה. תחושת האשמה מאד נוכחת, לאורך כל הקריאה.

מפליא איך במעט מילים (הספר כתוב כמעט כולו בסגנון שירה: לא עם חרוזים, אבל במשפטים קצרים מאד), אפשר להעביר מסרים חזקים, תחושות ממשיות, הלך רוח. המסרים עוברים בחדות, הם נוקבים וחשופים, גם בלי הרבה מלל.

הספר פותח בהתעסקות בתאונה, במה שקורה מיד לאחר מכן ובתחושות הנלוות. אבל חציו השני של הספר מנותב לעבר. לזיכרונות ולילדות. וגם להמשך הדרך: לנישואים לאדם דתי, ליחסים עם אלוהים, לאימהות… וזה תמיד כל כך עמוק, בכל כך מעט מילים.

נדהמתי מכנות הכתיבה, ועד כמה הספר חשוף. הערצתי את העוז לכתוב על האנשים בחייך, גם דברים שמוציאים באור פחות חיובי, להביא אמת ולהניח אותה על השולחן, כמות שהיא… נטעלי כותבת בהקדשה בתחילת הספר: "הספר מוקדש לכל מי שחווה טראומה. הכתיבה מרפאת. פתחו מחברת!"בהיותה פסיכותרפיסטית דינמית, ביבליותרפיסטית מוסמכת ומנחת קבוצות קריאה וכתיבה, ובהיותי אדם שהכתיבה היא עוגן עבורו, אני מניחה שגם כאן - הכתיבה מאפשרת עיבוד והחלמה של הנפש. זוהי קריאת חובה! ובעיניי, כל "נהג חדש" שמקבל את ההגה לידיו - צריך לקרוא את הספר הזה.

יש לך הכל / דפנה לוסטיג

הספר הזה הוא ממואר. הוא מספר על ילדותה של דפנה בכפר שמריהו, על העושר הרב, על האחיות, על אבא, נכה צה"ל שמאז ומתמיד היה מרותק לכיסא גלגלים, ועל אמא מדהימה ומאד נוכחת, כזו שמבינה עניין, יודעת, תמיד "בעניינים" וידה בכל. זה נקרא אצלי כמו ספר זיכרונות נוסטלגי, מאד כנה וחשוף (אני שוב תוהה איך אפשר לכתוב באופן כנה וריאליסטי, תוך שימוש ברור בשמות האמיתיים של הדמויות, את הכל. גם את הצדדים הפחות מחמיאים ויפים שלהם. כמה אמיץ!), אבל תוך כדי קריאה על הילדות הלכאורה מושלמת הזו, מסתבר שאבא, שמנהל עסקים מצליחים בתחום היהלומנות, גם לוקה בדכאונות. וכולם מחכים שיחלים. ואיזה סוד גדול אופף את המשפחה, מלווה אותה כמו צל לאורך השנים, והשאלה – האם שמחה לוסטיג הוא אביה האמיתי של דפנה, מרחפת לאורך כל הקריאה.  דפנה, גיבורת הספר, סובלת בצבא, משמינה בלי הכרה ואז מרזה כל כך, שזה הופך להיות מדאיג. טסה לניו יורק,  עד שאבא משכנע אותה להגיע לשוויץ ולפגוש אותם וששם יוענק לה גם טיפול. ״לקבל עזרה״

רק ברבע האחרון של הספר עניין הזרע ואיך דפנה ואחותה נולדו מאדם נכה מהמותניים ומטה - עולה כעניין. עד אז מובן שהספר עוסק בזה, ויטפל גם בחשיפת השקר, אבל אנחנו מובלים במן ספר זיכרונות שכזה, של סיפור ילדות והתבגרות לצד אבא מקסים, שובב, נכה, שאוהב לאכול ואוהב את משפחתו, ואוהב את החיים, ואנחנו פשוט מתמסרים לזה.

אז יש לה הכל, לדפנה. חוץ מודאות, וחוץ משייכות ביולוגית, ולצד כל העושר שבעולם, סודות כאלה,  עם משתנים נעלמים ומעיקים - יכולים לשגע.

כנראה שהכתיבה באמת מרפאת, אני חושבת לעצמי, כי לקראת סוף הספר, העניין הזה נפתח שוב. ומטופל באופן כירורגי. מעין ניתוח לב פתוח. כואב, אבל נראה שכך נסגר מעגל. במן השלמה, שלא משנה של מי הזרע, מי התורם, ולמי היא שייכת ביולוגית, בסוף – שמחה הוא האבא הנפלא שלה. תמיד היה ותמיד יהיה. האבא הכי הכי שיש. ונדמה לי שהאופן בו הספר מסתיים - ממש בשורותיו האחרונות - אומר הכל. על סגירה והשלמה ותובנות שהתחדשו.