דברי הימים

יש לי כל כך הרבה מה לומר על הימים הטרופים הללו, שעוברים עלינו, ואין לי כוח להגיד כלום.

כבר כמה ימים שאני אומרת לעצמי: היום אני אכתוב.

אני פותחת מחשב והוא מסתכל עליי. ואני עליו.

ובסוף, אני לא כותבת שורה.

אין לי כוחות נפש.

אבל אתמול, ביום השישי למלחמת ישראל מול איראן,

פתחתי פתק בנייד וזה - תמיד כמו קסם - עובד לי. הכתיבה מייד קולחת, והדברים נובעים ממני ללא מאמץ.

אז הנה, כמה דברים שבכל זאת יש לי לומר בימים האלה.

אולי מישהי תזדהה.

אולי למישהי זה יעשה טוב על הלב.

אולי מישהי תיקח מזה כלים קטנים להתמודדות גדולה. 

על אריזה לממ״ד

לפני שנה ו-8 חודשים, כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל", אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לארוז תיק לממ"ד. היו בו דרכונים, מסמכים חשובים, תרופות, סט בגדים לכל אחד, מחברת ועט.

הוא היה מונח שם תקופה ארוכה מאד, עד שחיפשנו ג'ינס של מייקי ולא מצאנו, ואז גם הייתי צריכה את אחד המסמכים החשובים שלנו לשגרירות, עד שנזכרתי שהם בעצם בתיק הארוז שבממ"ד...

אז, עוד בכלל לא הבנתי למה אני אורזת, אבל הראש שלי אמר שזה מה שצריך לעשות כדי לתת לי שקט, והגוף ציית.

בימים המטורפים האלה, של מתקפה איראנית, כשהעיניים עדות לכל כך הרבה הרס ואובדן, הלב שלי מפציר בי לארוז מזוודה קטנה. שוב עם דרכונים, מסמכים חשובים, תרופות, סט בגדים לכל אחד, מחברת ועט.

אההה, וגם נעליים סגורות לכל אחד. אבל האמת היא שאני פשוט לא מסוגלת.

אני דוחה את העניין הזה מיום ליום ליום. הגוף שלי לא משתף עם זה פעולה!

מצד אחד, ממש לא בא לי לזמן מציאות כזו, שצריך לצאת עם מזוודה מהממ"ד וחלילה להתפנות…

מצד שני, גם ממש לא מתאים לי להיות לא מוכנה.

מה אתן עשיתן? ארזתן?

לי מרגיש שאני מוכנה לארוז רק לחופשה!

על אנרגיה ירודה ויצירתיות תקועה

בכל בוקר אני קמה, בעיניים טרוטות, ומבינה בצער, שגם היום אני לא אצליח להניע את עצמי לעשייה.

איזה תסכול!

יש לי רשימות של דברים שאני צריכה לעשות, דברים שאני רוצה לכתוב, הרי יש לי כל כך הרבה רעיונות.

יש לי מיילים שממתינים למענה וכאלו שצריכים לצאת החוצה.

ויש גם את הדרישה המחמירה מעצמי: שבי לעבוד!

ביום השלישי, אני מבינה שאין לי סיכוי ואני מפסיקה להילחם.

יש מי שנלחם עכשיו. אני לא צריכה להילחם גם עם עצמי. 

אז החלטתי לעזוב את זה כרגע.

אמרתי לעצמי: "דנה, קחי סולם ורדי ממך. עזבי אותך, בחיאת!"

מאז, אני מנסה לנהוג כלפיי עם חמלה. בסלחנות, בתנועות רכות.

ובמקביל, לעשות רק מה שאני חייבת. ורק מה שעושה לי טוב…

כי לפעמים צריך לעצור.

ולא להיות קשה עם עצמי וללחוץ.

והלחץ הזה לא מקדם גם ככה שום דבר איכותי.

ודווקא כשמרפים, פתאום קורה משהו ודברים מתחילים איכשהו לזוז...

כמה מילים על עייפות

שיואו, מה יהיה עם העייפות???

היקיצות באמצע הלילה - פעמיים, שלוש, ארבע, פלוס החרדות - גורמים לי לכיווץ ולעייפות מטורפת.

יש ימים שהמוח שלי מרגיש כמו עיסה.

בכל אופן, בשעות אחה"צ, כשתומר חוזר הביתה ואני יכולה קצת להרפות אחיזה, אני הולכת ״להרים רגליים״. פשוט לשכב קצת במיטה. לנוח. לפעמים אני גם נרדמת קצת, לרבע שעה, עשרים דקות. וזה כל כך מחייה את הנפש!

זה מטעין והופך אותנו לפחות כעוסות וממורמרות, וזה נותן אורך נשימה ועוד קצת אוויר בריאות לסחוב עד סוף היום. 

אל תוותרו על זה.

לפעמים 10 דקות – רבע שעה, זה כל מה שאנחנו צריכות בשביל עוד קצת אוויר.

זיכרונות מימים רחוקים ושקטים בהרבה

על כלים שעושים לי טוב וקצת מרווחים לי בנשמה

בשגרה, בכל פעם שאני לחוצה, עצובה, מוטרדת או סתם ככה ירודה, אני עושה לי רשימה.

כותבת לעצמי כמה דברים שמשמחים אותי עכשיו. הרגע.

רשימה של דברים שמרוממים את רוחי. 

זה עושה לי ממש טוב על הלב ❤

ועצם הכתיבה והמחשבה על משהו אחר מהמועקה שלי, מסיטה את המחשבה והלב מהבאסה, למקום אחר.

אז נשימות ורשימות! כלי כזה פשוט!!!

נסו גם אתן לכתוב 10 דברים מעוררי מצב רוח.

עכשיו, בימים האלה, אני משתדלת בכל יום מחדש לכתוב לי 10 דברים שאני אוהבת, שאני מצפה להם, שעושים לי טוב על הלב.

אז מה מרווח לכן את הנפש ומאפשר לכן אורך נשימה?

ספרו לי.

או כתבו לכן.

פחמימה-נחמה: מתכון לבורקסים הקטנים שלי

ומכיוון שחלקנו מתנחמות בפחמימות בתקופה הנוכחית, או מעבירות את הזמן במטבח, משתפת כאן מתכון לבורקס התרד הקטנים שלי, שכיכבו בסדנאות האחרונות שלי ורבות מכן ביקשו ממני.

זה התחיל כאילתור, אך הפך להצלחה, אז אין כאן מתכון עם כמויות מדויקות. פשוט אלתרו כאוות נפשכן גם מבחינת הכמויות וגם מבחינת חומרי הגלם וטעמכן האישי:

מקפיצים שקית של עלי תרד (400-500 גרם) במעט שמן זית, עם מעט שום כתוש, מלח ופלפל

כשמצטנן לגמרי, סוחטים מנוזלים כמה שאפשר

מוסיפים גבינות מגורדות – פרמז'ן, בולגרית, גאודה. לפעמים אני מוסיפה קשקוול, גבינת עיזים או כל דבר אחר שיש בנמצא.

פותחים בצק עלים מופשר, מניחים עליו את תערובת התרד והגבינות בשורה אורכית, ואז כמה כפות גבינה לבנה / ריקוטה. מגלגלים לרולדה מעט אובלית (לא עגולה. כלומר, מועכים את הרולדה מעט, כך שנוצר גליל מעט שטוח) וחותכים מראש ליחידות בודדות.  

מורחים בחלמון ביצה ומפזרים מעל שומשום ושולחים לתנור שחומם מראש (לכ-180 מעלות טורבו) עד שנהיה צבע זהוב ויפה.

אוכלים חם, ועם סלט טרי ליד, כדי לאזן, זה בכלל מעדן.  

בהצלחה ובתאבון ♥

והלוואי ויבואו ימים טובים במהרה, עם הרבה ניסים וישועות בדרך לשם.