המלצות קריאה לחגי תשרי

לפני 11 דקות

זמן קריאה 4 דקות

כמיטב המסורת, ולקראת יום כיפור ואחר כך חופשת סוכות הגונה, מצרפת לכן כאן סקירה על הספרים שקראתי לאחרונה. רובם נקראו בחופשת הקיץ, כך שהיה לי זמן להתמסר לקריאה ולהנות ממנה. עכשיו, עם החזרה לסוג של שיגרה, אני עדיין נאבקת לסיים את שהותחל, ולו בכדי להתפנות לספרים הנפלאים שמצפים לי לקריאה. וזה הולך ככה:

בעלי / מוד ונטורה

החלטתי לקרוא את הספר הזה משני טעמים:

1. סוג של תחקיר ספרותי. בין לבין אירועי החיים, אני כותבת רומן והנושא היה לי רלוונטי ועניין אותי לחקור עליו, מזווית קצת אחרת.

2. אני כנראה בתקופה הצרפתית שלי, כי שארל אזנבור וחזרתי להקשיב לפטריק ברואל ולז׳אן ז'אק גולדמן, וכי כל מה שמחזיר אותי לתקופת מגוריי בבלגיה פתאום עושה לי נוסטלגיה. אז גם הספר המתורגם הזה, מצרפתית, עשה לי נעים בלב.

הספר מספק נקודת מבט לא שיגרתית על זוגיות, אהבה וחיי נישואין. הכותבת מאוהבת בבעלה בטירוף. המפתיע פה אולי, היא העובדה שהיא לא מתאמצת להיות אמא לשני ילדיה. בשונה אולי מרוב האוכלוסייה (המקומית-ישראלית, לפחות) זה לא הדבר הכי חשוב לה בחיים, אלא בעלה, כלפיו היא אובססיבית. היא אוהבת אותו יותר מאת הילדים והתנהגותה כלפיו מוקצנת. אך נראה שהאובססיה היא לא רק כלפי בעלה, אלא גם כלפי רישום ודיוק הדברים. היא כותבת ומתעדת דברים בפנקסים צבעוניים על פי נושאים (אהבה / רגשות / מילים), את חלקם היא מחביאה ונראה שכל מה שמניע אותה בחיים, אלו היחסים עם בעלה. ערב אחד, כשבני הזוג נפגשים עם זוג חברים, הם משחקים משחק והחבר מציע לומר איזה פרי היא בת הזוג. בעלה של הכותבת אומר ״קלמנטינה״ והדבר פשוט מטריף את דעתה. מכאן תוכלו לקרוא על שלל כלים לדיוק, לשיום, לפרספקטיבה והבנת המציאות (למשל, לומר 3 מילים שמתארות בצורה המיטבית מיהו בעלה או מיהי החברה הכי טובה שלה או מי היו האקסים שלה). כל המשחקים האלה גרמו לי לחשוב ולשאול את בעלי איזה פרי אני. ובכן רבותיי, מסתבר שאני תות, ובשונה ממנה, אני לגמרי שוות נפש לאירוע הזה. כי לפחות אני לא קלמנטינה :-)"סוף דבר" בסיום הספר היה מפתיע מאד ולא צפוי וחיזק בי את ההבנה שלכל מטבע יש שני צדדים. תמיד כדאי לשמוע את שני הסיפורים ולא לשפוט מייד. אז האם זו המלצה? אם בא לכן לקרוא משהו באווירה צרפתית, לקחת בחשבון שאתן קוראות על אהבה אובססיבית ולא בהכרח הדדית, ולהעשיר את עצמכן במשחקי מילים, חשיבה, רגשות ומציאות – לכו על זה.

מי שסוכתו נופלת / צבי בן מאיר

קיבלתי המלצה חמה על הספר היפה הזה, שכתוב בצורה כל כך עדינה, ממישהי שאני אוהבת וסומכת על טעמה וצללתי לתוכו בלי קושי. זו כתיבה שנעה קדימה ואחורה, מההווה לעבר, ומספרת את סיפורם של ביני ואסתר, זוג נשוי, דתי, המתמודד עם ה"נטיות ההפוכות" של ביני. אפילו ההגדרה ״נטיות הפוכות״ הייתה בעיניי כל כך עדינה, ובתוכה גלום הקושי להתמודד עם הומוסקסואליות והרצון להיות כמו כולם, להתחתן ולהביא ילדים לעולם, תוך התעלמות מחיבור פנימי והקשבה ללב, הקושי של הסביבה להבין ולקבל והרצון לשנות את הנטיות, כנגד הטבע. בעת הקריאה, חשתי כל הזמן מחנק בגרון ודמעות עמדו לי בעיניים לנוכח המצוקה האנושית, והמאבק בין המקובל, לבין הרצון להיות אמיתי, אותנטי, מחובר פנימה ולא להסתיר. ביני רוצה להיות הוא עצמו ומתמודד עם הקושי העצום אל מול הסביבה שלא מצליחה להבין ומנסה להסליל אותו בדרך שבה כולם צועדים: חתונה (עם אישה), ילדים, שמירת הקשר עם אלוהים. אהבתי מאד את הספר הזה - גם על העיסוק בנושא הלא שיגרתי בחברה הדתית, וגם את העדינות בה הוא מטופל. שווה שווה שווה קריאה!

הלילה הארוך ביותר / אשכול נבו

אשכול נבו הוא מהכותבים האהובים עליי. הקריאה בספרים שלו קולחת וזורמת ולמרות שהספר עוסק באירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו, נושא טריגרי למדיי, קראתי את הספר בימים ספורים (מאד לא אופייני לי. אני קוראת איטית ומזדחלת). התמסרתי לספר בהנאה שלמה (למרות שאי אפשר לומר: הנאה ולדבר על אירועי הטבח באותה נשימה) והתחברתי במיוחד לסיפור על ״ הארגז הכחול״. אהבתי מאד שהסיפורים קשורים בחוט, דמויות מפה מופיעות שם, אירוע שקרה שם מוזכר פה וזה היה נוגע ללב וקשוח וגם מלא תקווה. מומלץ למי שמסוגלת לגעת באירועים הטראגיים סביב ה- 7/10 תוך שמירה על חוסן רגשי.

סיפורים רומאיים / ג׳ומפה להירי

ג׳ומפה להירי בדרך כלל כותבת על דמויות הודיות, על פליטים בארצות אחרות, לרוב על דמויות שהיגרו מהודו, אך הפעם היא כותבת על רומא. על דמויות המתגוררות ברומא ועל אף שהן לא משויימות (אין לאף אחת מהדמויות שם, לכל אורך הספר), מובן שהן זרות בארצן, דמויות מהגרות שהגיעו מהודו לרומא (״הוא בא מהארץ שלנו״). ״המסיבות של פ׳״ היה הסיפור האהוב עליי וגם הסיפור האחרון בספר, "דנטה אליגיירי", נגע לליבי. ללא ספק - זהו הספר שהכי פחות התחברתי אליו מכל ספריה הקודמים של להירי. לעומתו, "השם הטוב" היה מופלא בעיניי וגם הבאים אחריו מצאו חן בעיניי יותר מזה.

לינדנברוק / ירמי פינקוס

עם יד על הלב, אני עדיין נאבקת בספר הזה. כל כך רוצה לסיימו, כי קשה לי לנטוש באמצע, במיוחד כשכבר עברתי את קו האמצע - אבל קשוח לי. אולי כי נגמרו החופשות, ואין לי זמן לרצף קריאה ואולי כי העלילה פחות מושכת אותי.לקח לי רגע להבין איך הסיפור הזה בנוי: יש בו אירוע (קורונה, מרץ 2020) ולוקיישן אחד (נמל התעופה לינדנברוק בגרמניה) ודמות מרכזית אחת (מיקי לוינסון מנהריה). כל הדמויות שצצות ומופיעות בו השכם וערב, וכל הסיפורים - מסופרים סביב הנרטיב הזה. לפינקוס כתיבה ייחודית. קצת צינית, מתובלת בהומור מיוחד, שגורם לי לפעמים לצחוק בקול רם. הדמויות שלו הן טראגיות במידה מסויימת, מסכנות, פשוטות מאד ומסקרנות ללמוד עליהן בשל כך. את ״בזעיר אנפין״ של פינקוס גמעתי בנשימה עצורה ונהניתי מכל שורה. פה, אני חווה קושי, שאני לא ממש יודעת לשים עליו את האצבע. אולי זו בכלל אני, ולא הוא...למי שאוהב את הכתיבה והסגנון של פינקוס - אני ממליצה. ולמי שנתקל בו פעם ראשונה, ממליצה לחפש את "בזעיר אנפין" שלו ולהתחיל איתו.

ואחרון חביב, ולמרות שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אני מרגישה מחויבת להמליץ גם על הספר שלי: ״אסתטיקה משפחתית״, שיתאים לקריאה שוטפת ב-6 סיפורים קצרים שכתבתי, סביב 6 מעגלי חיים (זוגיות ומשפחה, הבית, אימהות, המטבח, לייף סטייל ואני ועצמי). לחלופין, מי שמתעניינת בתחומים של התפתחות אישית, בעצות ובתובנות פרקטיות לחיים, תמצא את עצמה גם כן בין השורות, ב״שיעורים״ אימוניים קצרים בנושאי וולנס. ומי רוצה להרחיב את הרפרטואר שלה במטבח עם מתכונים קלים ופשוטים, תמצא בו גם היא עניין.ספר שהוא מתנה עבורכן, או מתנה יפה לחג עבור מישהי שאתן אוהבות. ניתן לרכוש בכל סניפי סטימצקי בפריסה ארצית, או דרכי ישירות, עם או בלי הקדשה. ותודה לכל מי שכבר רכשה, צילמה, כתבה מילים טובות ושלחה אליי עם הרבה אהבה. מעריכה כל כך!