מאז שהחלה המערכה הנוכחית על איראן אני שומעת את הקול הזה בתוכי, מתבאס עליי על חוסר העשייה, יורד עליי על חוסר ההספקים, גוער בי שאם אני כבר בבית, ונכפה עליי העניין הזה, אז למה אני לא מסדרת קצת את הבית. או לפחות איזו מגירה… הצלחתי להניע את עצמי לכיוון רק בקושי. היו פה הרבה בישולים, מלאן ארוחות, טון וחצי כביסות ומצגת יומולדת אחת, שישבתי עליה יום שלם, בין אזעקות, בידיעה מוחלטת שיש מצב שאין חגיגת יומולדת השנה וכל התוכניות ישתבשו. מדחיקה ועושה. יותר מזה לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות,

לפני כחודש, חגגנו לנלי בת מצווש והיה נראה שיש הרבה התעניינות סביב זה. קיבלתי הרבה שאלות ברשתות - איך אנחנו חוגגים, איך מציינים את היום עצמו וציפייה לרעיונות ולהשראות, כדי שיהיה לכן ״במלאי״ לחגיגות עם הבנות שלכן. אז כשירות לציבור, מצרפת כאן את החגיגה הבלתי מחייבת שלנו. בחרנו לחגוג באינטימיות משפחתית, שהתאימה לחוגגת. וגם לנו. מודה, שקצת מאסתי בחגיגות המוניות בשנים האחרונות,  שמתפזרות מדיי והן בגדר "תפסת מרובה - לא תפסת". בא לי להשקיע ולהיות עטופה באנשים שיהיו שם גם מחר וגם בעוד

פוסט ההמלצות הקודם שלי היה יותר סקירה - לעיתים מסויגת - על הקריאות שלי בעת האחרונה. אבל הפעם, אני ממליצה בחום ומכל הלב על הספרים שקראתי. את חלקם התקשיתי ממש לסיים והם התהלכו איתי במחשבות עוד הרבה אחרי הקריאה. נראה לי, שזה מדד משמעותי להצלחה ולהנאה שהביא עימו הספר. אז ככה: במחילה מכבודה של אשת המערות/ אופיר טושה גפלה אוריאל, אביו של דני נעלם לפני כעשור, אבל לא ברור למה, ולאן, ומה עלה בגורלו. הספר מתחיל מנקודת מבטו של דני, שמקבל טלפון ממוסד פסיכיאטרי בלונדון, בו הוא מתבשר שאבי