לא מזמן נקלעתי לקטע מהפודקאסט של דורין אטיאס בו היא דיברה על ״לבדות״. כלומר, על כך שהיא לבד ובחרה בזה. ״הלבדות שלי היא מבחירה, ואני משמנת אותה, מטפחת אותה, מתמקצעת בה וכשחסר לי - אני בוחרת עם מי להיות!״, היא אומרת ומאד התחברתי לדברים שלה (פחות לסגנון, ופחות בקונספט המדוייק עליו היא דיברה, אבל זה פגש אותי איפשהו). כי בשונה מבדידות, שיש בה מן הבידוד והיא מקושרת אצלנו לרוב לתחושת חסר, ריקנות ועצב, ומשהו שאנחנו בדרך כלל לא בוחרים בו - אני חסידה גדולה של זמן לבד. Me time , זמן של

אנחנו כבר יותר מחודש בתוך מלחמה. למעשה, מאוקטובר 2023 אנחנו במלחמה. יש לה שמות אחרים, פוקוס אחר וההתנהלות בכל "מבצע" או "סבב" כזה היא קצת שונה, אבל בשורה התחתונה זו מלחמה והיא איומה, ומתישה ובעיקר – לא ידוע מתי היא תסתיים ומתי יהיה פה כבר שקט. מסוף פברואר הכל עומד במקום. הילדים בבית. אין מסגרות והלימודים - בזום. אנשים יצאו לחל"ת – בלי תוכנית ובלי מטווה פיצויים – נכון לשעה זו. בגזרתי האישית, הפרטית - אין סדנאות וכל הפרויקטים שעבדתי עליהם – נעצרו. נסיעות לחו"ל שתוכננו הרבה זמן

חג בימי מלחמה. וכבר אין הרבה מה לומר על התקופה הנוראית הזו, שבה החיים נעצרו והפחד מכרסם, העייפות מטרללת ואי הוודאות חוגגת. אבל לכבוד הפסח, על משקל ״כנגד ארבעה בנים דיברה תורה״, הנה ארבע מילים הקשורות לחג ובהן מחשבה, המלצה, רעיון ומתכון. סדר לא על סדר פסח רציתי לדבר, אלא על סידור וארגון, באופן כללי. אולי השיר המופיע מטה, מיטיב להסביר. כי אני אף פעם לא מסדרת לפני פסח. יותר בעד שיהיה מסודר כל השנה, ולא רק לפני החג המסויים הזה. וחוצמזה, שבימים האלה, ולמרות שאני נמצאת בבית יותר