המלצות קריאה לחופשת הקיץ

אחרי שאיבדתי ריכוז וסבלנות ברגע, ולא מצאתי שקט לצלול לספר בשנים האחרונות, אחרי תקופה שבה הייתי עושה זאת רק לעיתים רחוקות, השנה אני מרגישה שחזרתי לקרוא ואני כל כך עפה על זה! אני רק מקווה שאמשיך, ואתמיד, ויהיה לי את הפנאי הזה והשקט הנפשי להחזיק ספר ביד, ובעיקר - שאמשיך "ליפול" על ספרים שיתפסו לי את הלב.

אז לכבוד חודש הספר, שתיכף מסתיים, ולכבוד הקיץ וחגי תשרי שעוד רגע יגיעו לביקור, ולרגל חופשות ונסיעות של חלקנו, הכנתי לכן פוסט עם המלצות קריאה לספרים שקראתי בשנה האחרונה (מאוגוסט 2022 ועד היום). זה לא המון, אבל בשבילי זו ממש פריצת דרך, אחרי שבשנים האחרונות לא הזדמן לי לקרוא כמו שהייתי רוצה.

והנה אני מתחילה:

ולדימיר / ג'וליה מיי ג'ונאס - קראתי באוגוסט שעבר, כשהיינו בפריז ונהניתי מאד! הנה ההמלצה, עם ספר נוסף של מירה מגן ("אהבה יד ראשונה"), שנקרא באותה תקופה. שניהם נהדרים, כל אחד בדרכו.

צער ואושר / מג מייסון - הספר הזה היה לי לא פשוט. בנקודות מסוימות, שאלתי את עצמי אם בא לי להמשיך. אבל לא יכולתי לעצור ולהניח אותו בצד מבלי לסיים ללוות את מרתה, הדמות הראשית. חייבת לומר שמאיזושהי סיבה, התקציר בכריכה האחורית, גרם לי לצפות למשהו אחר לגמרי מהספר הזה. בפועל, הוא היה לי מלא צער. ספר קשה, וכואב, וחשוך, במסע של הגיבורה שלנו להתמודד עם מחלת נפש לא מטופלת כלשהי, ששמה לא ננקב בסיפור, אך מובן שזהו דיכאון עמוק ותחושת בדידות קשה. אני חושבת שזהו משל לחיים עצמם ולהתמודדות של כולנו עם כל מיני רישומים על הנפש - עמוקים יותר או פחות, שדורשים טיפול, ולעיתים קרובות נזנחים בשל הסטיגמות הנלוות לזה. חיים שלמים, שאיכותם יכלה להיות אחרת, פשוט נזנחים בשל חוסר הרצון לתייג או לטפל או להתמודד באמת. תוך כדי קריאה, קיבלתי מעוקבות שלי כל מיני תגובות: רובן ככולן אמרו שהוא מוזר, קשה, מכביד, וחלקן לא הבינו על המהומה ומאיזו סיבה היו התגובות לספר הזה נלהבות. גם לי לא היה לי פשוט להיכנס אליו. וכשכבר הצלחתי לצלול פנימה – הוא היה לי מדכדך וקשוח. אבל בעיניי הוא מסמך חשוב, שראוי לקרוא ולהכיר בהיותנו חיים בחברה סטיגמטית, שלעיתים מטייחת מחלות נפש ולא מתמודדת עם הדברים כראוי. וכמה הקלה יכולה לבוא כש-"קוראים לילד בשמו", מפסיקים לטאטא מתחת לשטיח ומטפלים נכון. מומלץ עם הסתייגות (חשוב להיות במצב מכיל ועם יכולת לשאת את המורכבות כאן).

אהבה מיד ראשונה / שי לי ליפא - כתבתי על הספר המתוק הזה כאן, בסעיף 3, ורק אוסיף שהוא מכונה "מתוק" לא רק בשל גודלו, אלא גם בזכות הקריאה הקצרה והסוחפת בו. זה ממש ממתק ולא בגלל שזו פרוזה גבוהה, אלא בגלל התכנים שהם התפתחות הנפש ו- well being ובעיקר אהבה עצמית שלנו כלפי עצמנו. יש בו גם מתכונים והרבה אוכל ונשמה ובכללי, כבר כתבתי שאני די משוחדת, כי כל מה ששי-לי ליפא עושה אהוב עליי באופן מיוחד. מאז שקראתי אותו, הענקתי את הספר הזה במתנה להרבה חברות, כי גם אם הן לא "תולעת ספרים" וגם אם הן לא קוראות נלהבות, זו עדיין מחווה יפה בעיניי להעניק למישהי את המסר הזה של אהבה עצמית, ודאגה לעצמנו קודם כל. לפני הכל. אז הנה, גם סגרתי לכן את פינת המתנה לחג…

שנים טובות / מאיה ערד - אני אוהבת את הספרים של מאיה ערד כל כך. כל מה שהיא כותבת תמיד מצליח לגעת בי. הכתיבה שלה נפלאה וסוחפת, הקצב מעולה, וגם נושאי הכתיבה, הלקוחים מעולמות הישראלים החיים בארה״ב, עם נגיעות מעולם האקדמיה (ישראלים באוניברסיטאות הנחשבות באמריקה) – תמיד מרתקים ומרעננים, מעצם היותם עולם חדש עבורי, מעין תגלית והצצה אל מאחורי הקלעים של עולמות התוכן האלה. את "שנים טובות" קראתי בשקיקה במהלך חופשה בחו"ל, ואולי כאן המקום לציין, שבעיניי, קריאה בספר טוב במהלך חופשה - משנה את כל הוייב. כל כך כייף להיכנס לעלילה טובה, עם דמויות אמינות, ולהרגיש שזה נוגע בנו, במיוחד במהלך חופשה, שבה הסטייט-אוף-מיינד שלנו מאפשר לנו להתמסר.

כל היה לי עם "שנים טובות" ממנו נהניתי מאד, כשלצד תחושת ההנאה, לוותה גם תחושת החמצה על דמות הגיבורה הנוגעת ללב הזו, לאה, שגלתה לארה"ב בשנות ה-60 וכותבת מדי שנה לחברותיה מהסמינר למורות איגרת לשנה טובה ובה היא מגוללת את קורותיה. לאה היא נאיבית, מתעקשת לספר את כל קורותיה דרך משקפיים וורודים, ורק לחברתה מירה, היא כותבת בסוף כל מכתב כזה נ.ב., ובו היא מגוללת את האמת הקשה, העגומה, המבאסת של חייה. ולמרות שהכל הולך לה עקום, היא ממשיכה להסתכל על החיים באופטימיות מעוררת הערכה. התחברתי אליה בעיקר מהמקום שחותר להגשים משאלות וחלומות, וזאת על אף שהמציאות לא חומלת עליה, והיא מקבלת מהחיים "סטירות לחי" בכל פעם מחדש. בכתיבה של מאיה ערד יש תמיד קורטוב ציני. הדמויות הן לפעמים עלובות, מושא ללעג, ולעיתים יש משהו אפילו קצת אכזרי בהתייחסות אליהם, שמכווץ אותי וגורם לרחמיי לפעול, ולליבי לחמול, אבל בעיניי, עצם העובדה שהעניין מצליח להפעיל אותי – אומר, שנעשתה פה עבודת כתיבה מעולה. כדאי ממש!

רוזנפלד / מאיה קסלר - טוב, לזה ממש לא ציפיתי. הספר הזה אפילו לא היה ב- wish list שלי ולא חיכה לי בערימת הספרים שליד המיטה. נחשפתי אליו במסגרת ההרצאות אצל קרינה, כשמאיה קסלר, הסופרת, הגיעה לשיחת שישי בבוקר. רכשתי את הספר כי הבנתי שהבאז סביבו מטורף, שהוא "הפתעת השנה" ושאי אפשר להניח אותו מהיד. ובכן, הכל נכון! מדובר ברומן אירוטי, לעיתים אף בוטה, לא בדיוק הז׳אנר שהייתי בוחרת לעצמי אם אני כבר מפנה זמן לקריאה. הוא כתוב יותר כמו תסריט, מאשר כמו פרוזה, אבל הוא קולח, מלא תשוקה, מרגש ונוגע ללב ואם "מנקים" ממנו את כל תיאורי הסקס הבוטים והישירים (שכמובן אפשר להנות מהם על הדרך), יש פה סיפור מעולה בין נועה סיימון, תל-אביבית צעירה, ובין טדי רוזנפלד, גבר מבוסס, שמן ויפה, שמבוגר ממנה בשני עשורים. נועה היא דמות מורכבת, חסרת בטחון אבל מאד אמיתית וכנה, מצחיקה, שנונה ואנושית ובטדי – כל אחד יכול להתאהב. האיש אולי שמן, ומבוגר, אבל מלא חוכמת חיים וטוב לב, עם נתינה מיוחדת שאין לרבים. נראה לי שכל אחת הייתה רוצה סוג של טדי בחיים שלה: מישהו שידאג לה, ויעטוף אותה, ויסדר לה, ויקנה לה בטחון. יש פה תשוקה, וארוטיקה, ואובססיה – הו, מלא אובססיה, והתאמה בין שתי נפשות מורכבות, שנפגשות באמצע החיים, ומבינות את ה"שריטות" על הנפש זו של זו, ומכאן החיבור המיוחד ביניהן. יש פה סיפור עמוק ונוגע ללב, שהקורא נשאב אל נפשם של השניים האלה, כל אחד עם תסביכיו הוא, ונכבש על ידם בקלות. הסיפור הזה רחוק ממני שנות אור: הסמים והסיגריות, האלכוהול, חיי המין המפוארים והנועזים של הדמויות ומערכת היחסים המיוחדת והלא קונבנציונלית שלהם – הם לא מסוג הדברים שאני מכירה, או בדרך כלל קוראת עליהם. ובכל זאת, היה פה משהו כובש, וסוחף, שאיפשר להיכנס אל מוחן של הדמויות, להבין ולהזדהות איתן. הספר הזה הוא אנטי-תזה: הוא לכאורה הכי פורנוגרפי, קליל ושטחי, מצד אחד, ומצד שני עמוק ורציני ושובה לב ואני חושבת שהמורכבות שבו, היא שעושה אותו כל כך אמין ונהדר. יש בו גם וגם: גם שנאה וגם אהבה, גם משיכה וגם דחייה, גם שליטה וגם תלות, גם אינטימיות וגם כל הקומפלקס של החיים, עם אנשים אמיתיים, עם "שריטות" ומורכבויות ומלא חומר שנוגע בנשמה. כל כך הצטערתי שהספר נגמר, ששבוע אחרי לא יכולתי להחזיק שום ספר אחר במקום. ממש התאבלתי על הפרידה מהדמויות, שהספקתי להתאהב בהן עד כלות, ואני מקווה שמאיה קסלר תעשה לנו טובה גדולה ותכתוב גם את ההמשך שלו.

המטבח האחורי / רומית סמסון – עלילה מעניינת על עו"ד צעיר שחוזר לעיירת ילדותו, כדי להושיע ולהציל את "מסכני העיר", ועל עלילותיו תוך כדי. הפרקים נכתבו לסירוגין מנקודת מבטו ומנקודת מבטה של היועצת המשפטית של העירייה, שמתוך יחסי העבודה בין השניים, נרקמים גם יחסי ידידות, שהופכים סבוכים ואמביוולנטיים, וזה כתוב כל כך עדין, ומכמיר לב, ומסקרן, שכמעט עד סוף הקריאה - לא ברור מה יהיה ומה ינצח כאן: קול ההיגיון או נהיות הלב. הכתיבה של רומית סמסון קולחת, ולעלילה יש קצב נעים. לא מותח מדיי, אבל מעורר מחשבה לכל אורכו. הנושא עצמו מעניין ומושך לקריאה רציפה ואנו נחשפים דרך הסיפור של פרויקט הבנייה התקוע לצעירי העיר, וליחסים העולים ויורדים בין שירה ואלעד גם לדמויות ססגוניות אחרות מקומיות וזה ציורי, וריאלי ובקלות אפשר להתחבר לזה. ספרה השני של סמסון, "פילים בגינה" כבר ממתין לי ליד המיטה, מצפה שאמשיך איתו הלאה, אבל למען האמת אני עדיין משתהה עם הדמויות ומחשבות על הקריאה ב"המטבח האחורי", עד שדברים קצת ישקעו בי, ויתבהרו לי, ועד שאפרד מהעלילה ודמויותיה באופן סופי (מכירות את ההרגשה???). אהבתי את הספר הזה מאד!

ומה אתן קראתן בשנה האחרונה ששווה להוסיף לרשימת הקריאה? אני ממש סקרנית! ומה חשבתן על ה"מצעד" שלי? הספק מרשים? :-)

אילו מהספרים אתן מכירות ומה עוד לא קראתן, אבל מתכננות לעשות זאת בקרוב?

ובהזדמנות זו, לקראת חופשות הקיץ והחגים, מצרפת לכן סדרה של 3 פוסטים שכבר עלו לכאן, בנושא חופשות עם ילדים. אולי יהיה לכן רלוונטי: חלק ראשון - לפני הנסיעה חלק שני - תוך כדי החופשה חלק שלישי ואחרון - חזרה מהחופש וגם פוסט נוסף, הנושא את השם: "החופשה המושלמת שלי", שהייתה בהחלט הכי קרובה לשלמות, אבל גם השלמות היא מוגבלת ומבלבלת, בעיקר עם ילדים. שיהיה לכם קיץ שפוי ומהנה, ועוד מעט גם נתראה אצלי! ♥ (Save the Date 8/9/2023)