top of page
חיפוש

המלצות קריאה לחגי תשרי 


השנה קראתי כל כך מעט. ה-7/10 הוציא ממני את היכולת להתרכז, לרצות להנות או אפילו את היכולת לברוח קצת מהמציאות. עד פסח כמעט ולא קראתי כלום, מלבד שירה. אבל אז נסענו לחו״ל ולקחתי איתי ספר והמחסום נפרץ.

ארבעה ספרים קראתי בתקופה האחרונה והנה אני ממליצה:

 

בני טובים / כנרת רוזנבלום

את הספר הזה לקחתי איתי בהתרגשות לחו״ל בפסח (!) ולקח לי נצח לסיים אותו (יולי!). אולי זו רוח התקופה, ואולי פשוט השידוך לא היה מספיק הולם.

"בני טובים" הזכיר לי בדיוק למה לא המשכתי לעסוק בייעוץ ארגוני, ובאותה נשימה הבהיר לי בדיוק למה הלכתי ללמוד ולהעמיק באימון אישי.

הספר מתנהל בעיניי בשני מישורים: זה המשפחתי, המסועף, הבין אישי שכתוב נהדר ונוגע ללב, והוא מסועף ומלא מורכבויות משפחתיות (במקרה הזה, של משפחה גדולה ומבוססת, שחיה בנחלה יחד), אינטריגות, סיפורים אפלים מפעם, וענייני כוח ושליטה. ומצד שני, המישור שעוסק ב"אטלנטיס", החברה המשפחתית של משפחת בן-טובים, שהרגיש לי שנכתב קצת כמו דוח ליווי והמלצות של יועצת ארגונית המלווה את מנהליה.

 

"בני טובים" הזכיר לי גם למה לא ויתרתי לעצמי והמשכתי לקרוא את הספר עד העמוד האחרון.

אני כל כך אוהבת את כנרת, ש - גילוי נאות - הייתה המרצה הנערצת עליי לכתיבה יצירתית בתואר הראשון.

כל כך אהבתי את הרוח שהביאה לשיעורים. את התוכן והחשיבה והאינטליגנציה וההערות הבונות, המצמיחות. הכתיבה האינטליגנטית של כנרת, המסועפות, המשפחתיות, התחקיר המהימן, העומק - לא אפשרו לי לסובב לספר את הגב.

 

חייבת לומר שהיה לי קשה לזכור מי נשוי למי, מי הבן של מי, מי קשור למי בעסקי משפחה או עבודה.

עד שקלטתי את כל ההיסטוריה והקשרים המשפחתיים, הייתי לקראת אמצע הספר…

אולי אם היה אילן יוחסין בתחילת הספר, היה קל יותר לבסס את ההבנות ולזרום עם הקריאה. ואולי זו רק אני...

 

וגם, זו הייתה קריאת טריגר.

"אטלנטיס" של הבני טובים, מונתה לעבוד על ״משימה לאומית מהמדרגה הראשונה״ - הקמת המכשול.

קיר מפריד שיסכל חדירת מחבלים וכל מגע עם עזה.

כנרת אמנם כתבה את הספר לפני 7/10, אך המחשבות על קיר כזה לנוכח המציאות שטפחה על פנינו בשבעה באוקטובר, מרגישה כמו אוזלת יד ענקית.

אני לא מסוגלת להתקרב לדרום בימים אלו, וכל עניין בטחוני שעולה וקשור לדרום הארץ, מעורר בי מייד חרדות, מעלה בי צער עצום, והרבה מאד שאלות.

 

זהו ספר על מורכבות משפחתית, במקרה זה, של משפחה עשירה כקורח, המתגוררת יחד בנחלה במרכז הארץ ומנהלת חברה משפחתית מצליחה. לתוך המשפחתיות הזו הונחתה אליס, נצר משפחתי שהגיעה מלונדון והיא בתו של הבן האובד והמת, אח של שני האחים הנוספים, המנהלים את חברת אטלנטיס. לא פעם לאורך הקריאה בספר, חלפה בי המחשבה איך לכל משפחה יש את הסיפור שלה... סיפור עם עומקים וסודות, רגישויות ולעיתים גם ענייני שליטה וכוח. ולפעמים, רק לפעמים, למתבונן מהצד, כלל לא מובן על מה המהומה, על מה האינטריגות ומהם הסודות האפלים שכל כך מתאמצים להסתיר, כי חלקם נראים חסרי משמעות… כך קרה לי כאן.

 

אז על כל אלה כנראה נאמר: ״זה לא אתה (הספר), זו אני״.

נהניתי בהרבה מ״סיפורי אהבות״, הספר הראשון והרומנטי של כנרת (מה לעשות!? לעד אהיה רומנטיקנית חסרת תקנה), ועדיין, למי שמחפשת קריאה מעמיקה, יסודית וחכמה - זה בהחלט הספר בשבילה.




ארמון הנייר / מירנדה קאולי הלר

כבר המון שנים, הנטייה שלי היא לקרוא ספרות מקור.

אני פחות אוהבת את הספרים המתורגמים (וכן, אני יודעת שאני בוודאי מפסידה המון דברים טובים), אבל בערך אחת לשנה, יש איזה ספר שיש סביבו "הייפ" כזה, ואני מרגישה שאני חייבת לקרוא אותו.

זה קרה לי לפני שנתיים עם ולדימיר, למשל (ההמלצה כאן) ועם צער ואושר (שפחות עפתי עליו - ההמלצה כאן).

ועכשיו עם "ארמון הנייר" ו- וואו! איזה ספר מצויין!!!

נשאבתי אליו כל כך בקלות. הוא היה כתוב נפלא ואלמלא הלוקיישן, שמתרחש בארה״ב, לא הרגשתי כלל שמדובר בתרגום.

העלילה נעה בין נקודת הזמן הנוכחית, לבין הילדות הלא פשוטה של הגיבורה, אל.

הסיפור חזק ומטלטל בעלילתו ולא אחת לאורך הקריאה, נשמט לי הלסת מרוב הפתעה, זעזוע או הלם. בעיניי, קורא מופתע, עם גבות זקורות לתקרה ולסת ברצפה - זה סימן לכתיבה מעולה ולהצלחה מטאורית מבחינת העלילה.

האפשרות להצליח להפתיע את הקורא כל פעם מחדש היא וירטואזיות מהממת של הכותבת.

 הדמויות נכנסו לי ללב והיה לי ממש קשה להיפרד מהן.

כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא, העלילה עוד העסיקה אותי ועדיין מצאתי את עצמי חושבת על אל, וג׳ונאס, פיטר וואלס. ממש יכולתי לחוש את הרגשות, הלבטים ואת תחושת ההחמצה של הגיבורה, אל, ביחס לבחירות שהיא עושה ולדרכים שהיא בוחרת.

אז הבנתן, נכון?

אני ממליצה לכל מי שנוסעת לחופשה, למי שקוראת ביום כיפור ומחפשת משהו סוחף, או סתם בא לה להישאב למשהו איכותי וטוב בתקופה האיומה הזו - להצטייד בספר המקסים הזה. 

הוא עמוק וחכם ומסופר נהדר והדמויות יחדרו את מעטפת הלב ויתיישבו על נשמתכן. באחריות.

זה בהחלט ספר השנה שלי!




לא סופי. / גליה הראל דור

כמה לא פייר להתחיל לקרוא ספר אחרי אחד שאהבנו ממש ושאנחנו מוכנות להישבע בו… כי מייד עולה שיפוטיות , ונעשות השוואות לא הוגנות.

פעם שהבנתי את זה, הייתי מסוגלת לשחרר ולתת ל- לא סופי." צ׳אנס אמיתי.

הספר מגולל את סיפורה של דניאלה, שמגלה שהיא חולה בסרטן השד. לא נושא כל כך פופולרי בכתיבה המקומית, אך עניין כל כך חשוב ומעלה מודעות.

בצורה לא אופיינית לי, סיימתי את הספר תוך 10 ימים. אך על אף שהסיפור כתוב קריא וטוב, כמו שגליה הנהדרת יודעת, היה לי לא פשוט לקרוא אותו. התהלכתי עם כאב בציצי במשך שבוע... אמיתי! קבעתי גם תור לכירורג שד. לא כי הייתי צריכה (אני מהפאנטיות, שהולכות פעמיים בשנה. ואתן???), אלא פשוט כי נכנסתי למועקה ולסטרס תוך כדי הקריאה. 

אמנם הספר זורם והעלילה קולחת, אבל הקריאה על תופעות הלוואי מטיפולי הכימותרפיה, הפאה, אובדן השיער, הרעל שזורם בורידים והשיטוט במסדרונות בית החולים - כיווצו אותי והיו לי קשוחים.

 

מעמוד 150 לערך, נעשיתי אובר-רגשנית, וכמעט בכל עמוד מצאתי את עצמי בוכה. הקשר של דניאלה, הגיבורה, עם אבא שלה, סיפור ההיכרות עם בעלה המהמם והקשר שלה עם המתבגרת - נגעו לי ללב.

לעומת זאת, הגיבורה עצמה עייפה אותי. דניאלה אובססיבית לצירופי לשון ומילים שגזורות מתוך מילים - ואותי אישית, זה התיש. הדמות של אדם, אהוב נעוריה, לא משכנעת ולא ברור למה נכבשה בקסמו, ומה בו מושך אותה אליו, גם 20 שנה אחרי, שהרי בסך הכל מדובר בדמות הרסנית. אבל המסע של דניאלה ברור. מדמות שהרגישה מעט מנומנמת בהתחלה, היא עוברת דרך והופכת להיות סקרנית והרפתקנית (בצורה לא אמינה, לעיתים). נדמה כי היא הופכת להיות אגוצנטרית, לא מתעניינת בסביבתה ודווקא דמויות המשנה, כמו יובל, בעלה, והבת שלה היו אמינים יותר, ונכנסו לי ללב.

 

אז ללא ספק, זהו ספר ראוי וחשוב לכל מי שנמצאת בסירה הזו, וגם לקרוביה. ולכל מי שלא - זו תזכורת חשובה ללכת להיבדק, שהרי גילוי מוקדם מציל חיים, וגם קריאת השכמה למי שנחוץ לה לחיות את החיים במלואם, עכשיו. לא בחולי, כשחרב הסרטן מרחפת מעליה. כי החיים זה עכשיו, וכמה חשוב לזכור לחיות אותם בעוצמה ולהנות מהם.



איפה את בקיץ / נטע חוטר

טוב, הספר הזה היה עבורי הפתעה מוחלטת. לתומי (ולא ברור למה), חשבתי לעצמי שאני עומדת לקרוא ספר קליל של קיץ. איזו קומדיה רומנטית, צ׳יק ליט, משהו לא מחייב.

לפרקים הוא הרגיש לי מוזר. זוהרה, הדמות הראשית, היא טיפוס מוזר. די מג׳וייפת. מוכרת גרועה בחנות ספרי יד שנייה. גרושה בת 40, ללא ילדים. חיה לבדה בבניין מתפורר ברמת גן עם שכנים מוזרים לא פחות. היא הרגישה לי כמו הטיפוס שאי אפשר לחבב. אבל עד מהרה, הכל משתנה. לא רק העלילה, שפתאום מסתבר שהיא בעצם מותחן, עם רצח ברקע וכל מיני טוויסטים בעלילה.

הדמויול האחרות, מרתקות לא פחות: השכנות של זוהרה  - ליה, הנקסט דור הלסבית שלה ושרונה - מכינת האגרולים הטבעוניים, נשואה שסובלת מבעלה ומשתוקקת להרות ממנו, כדי להיות אמא (אבל גרושה) מתארגנות על נקמה בשכן הפסיכופט, שעם כל אחת מהן היה לו אינטריגות. חמורות יותר או פחות. ויש גם את אנה, הילדה המתוקה שמגיעה לחנות הספרים של זוהרה למשך חודש וכובשת את כל הלבבות. וגם יערה, החברה ה״שפויה״ של זוהרה…

 

איזה ספר מוזר, חשבתי לעצמי לא פעם במהלך הקריאה.

איזה ספר סוחף ונפלא, חשבתי לעצמי שנייה אחרי זה. מיד בפתיחת הספר (עוד לפני החלק הראשון), חשבתי לעצמי שאני קוראת משהו די דוחה, שלא בא לי לקרוא. ובכל זאת המשכתי. משהו בו משך אותי והקריאה הייתה זורמת וללא מאמץ. ואיזה מזל שהמשכתי!

נטע חוטר בוראת בכישרון דמויות מקוריות, אחרות ממה שקוראים בדרך כלל. דמויות לא שיגרתיות, מוזרות במידה, מעניינות ועם מטען פסיכולוגי עשיר.

הספר נקרא בנשימה אחת, קריא וזורם, עם כל התמהונות שבו, והדמויות שהן לגמרי לא main stream, מצליחות לכבוש את הלב, אחת אחת.

הספר מלא טוויסטים בעלילה, עם הפתעות, ועלילה נוגעת ללב.

 

מוצלח ממש ואני לגמרי יכולה להכתיר אותה כספר השנה הישראלי שלי!



ליד המיטה מחכים לי עוד הרבה ספרים טובים, ביניהם: הבצקנית, של עדי שילון, החדר הדרומי של אדוה בולה ומדרגות נעות של דניאלה רנטפה פרץ.

מקווה לקרוא בקרוב ולחזור אליכן לספר על הכל.



מאחלת לכולנו שנה שקטה, שבה החטופים חוזרים אל ארצם סוף סוף,

המפונים חוזרים הביתה סוף סוף וכל חיילינו שבים בשלום. ושאנחנו נצליח לצלול לקריאה אסקפיסטית ושלווה, ללא טריגרים ובהנאה שלמה. ככה פשוט.

146 צפיות0 תגובות

Comments


hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page