שיעור באימון – חלק 6: על סוגי פרידות
כשמדברים על פרידות, אני מייד חושבת על פרידות בין אנשים. ועל כמה אני שונאת פרידות. הן תמיד מעציבות אותי. מאז ומתמיד לא אהבתי להיפרד. עוד בילדותי. בשבתות אחה"צ, כשסבתא שולה הייתה הולכת לביתה אחרי לינה אצלנו בערב שבת והרבה כייף איתה לאורך כל הסופ"ש, כבר הייתי מרגישה את המחנק בגרון. הייתי חשה את הכיווץ בבטן ועוד לפני שהייתה יוצאת את שער הבית, הדמעות כבר היו בעיניים. כשהייתי נפרדת ממנה בחיבוק, לרוב גם הבכי היה יוצא החוצה, בלתי נשלט. ככל שהשנים עברו, כבר למדתי את הקושי שלי בפרידות, והייתי עולה למעלה עוד בטרם סבתא הייתה הולכת, כדי להימנע מעוגמת הנפש שגרמתי לה ומכיווצי הלב שהיו מנת חלקי בכל שבוע מחדש. לא עזרו המחשבות שבמהלך השבוע נתראה שוב, או שנשוחח בטלפון. עצם העובדה שהיא הייתה הולכת הביתה לבדה ואנחנו היינו נשארים, עצם הניתוק – היה קורע לב מבחינתי. עד היום, כשהוריי נוסעים לחו"ל ואנחנו נפרדים, דמעות עולות בעיניי ואני מתקשה עם הניתוק והפרידה, עד שלפעמים מעדיפה שלא לפגוש אותם פנים אל פנים כדי להיפרד, שלא להביך ולהעיק עליהם עם הדמעות שלי.

להבדיל אלפי הבדלות - בשנים האחרונות, הראש שלי עסוק הרבה בפרידות והמחשבות הללו התעצמו והתחדדו מאז ה- 7 באוקטובר. זה התחיל בפרידה של חברה טובה מאמה לפני כמה שנים, ויוצא שאנחנו מדברות על הפרידה הקשה הזו לא פעם מאז: כמה זה משפיע, חסר וריקני בלי אמא. זה המשיך בפרידה מכל מיני אנשים שאני כלל לא מכירה, ושאפילו לא פגשתי לשבריר של שנייה, אבל ב-7 באוקטובר, שמם הפך שגור בפי וסיפורם נטמע בתוכי. חברה נוספת נפרדה ממש לאחרונה מאביה, והמחשבה הזו, על פרידה מההורים היא קשה מנשוא עבורי. זה נראה לי מוקדם מדיי ועוד לא הזמן, שלא לדבר על הורים שאיבדו את ילדיהם באסון הכי נורא שידענו פה מאז השואה, או סבים וסבתות שקברו את הנכדים שלהם. פרידות בלתי מתקבלות על המוח האנושי ובלתי ניתנות לעיכול.
אני חושבת שהתקופה הזו הפגישה אותי עם ההבנה שכלום הוא לא לנצח, וגרוע מזה - הכל עשוי להסתיים הרבה לפני המתוכנן, כי החיים פה – ב"שכונה" הקשוחה הזו – הם בלתי צפויים ואין בהם רגע שקט. הכל הפך להיות טריגרי, עבורי. כל סיפור מעמת אותי עם סוגים שונים של פרידה וגורם לי ל"חפירה" עמוקה במינוח הזה. אז למרות שאני ממש לא אוהבת פרידות, בלשון המעטה, נראה שאני עסוקה בהן הרבה יותר מדיי לאחרונה.
ובעקבות המחשבות הללו, על פרידה מאנשים יקרים, חשבתי על כך שפרידה לא חייבת להיות פרידה דטרמיניסטית מאדם, ובטח שלא חייבת להיות פרידת מוות.
פרידה יכולה להיות גם מהרגלים, מדרך, מרעיון וזה שוב מחזיר אותי לעניין השיחרור, עליו כתבתי בפוסט הקודם. לפעמים עצם הפרידה, היא שיחרור אחיזה ממשהו שהחזקנו בו זמן רב, ואנו מוצאות לנכון להרפות ממנו.
ימימה אביטל, מפתחת שיטת "לימודי חשיבה הכרתית", דיברה על נושא הפרידות כחלק מתהליך התפתחותי אישי. היא התייחסה לפרידות לא רק בהקשר של יחסים רומנטיים או משפחתיים, אלא גם בהקשרים רחבים יותר, כמו פרידה מהרגלים, תפיסות עולם ואפילו פרידה מדפוסים שמפריעים להתפתחות האישית שלנו. בפרקי הלימוד וההרצאות שלה, נושא הפרידות עולה בהקשרים שונים, במיוחד כשמדובר בשחרור דפוסים ישנים, התמודדות עם כאב, ובנייה מחדש של האני הפנימי.
ימימה ראתה בפרידות הזדמנות לצמיחה ולהבנה מעמיקה יותר של העצמי, ותהליך שבו האדם נדרש לפתח מודעות, להתבונן על עצמו ולהבין את הדינמיקות הפנימיות המניעות אותו.
היא הדגישה את החשיבות של קבלה והשלמה עם פרידות כחלק טבעי ובלתי נמנע של החיים, שיכולה להביא לשחרור ולחירות פנימית.
כך, למשל, אספר שאני מצויה בשנים האחרונות בתהליך פרידה מתמשך מהפרפקציוניזם. לפני כמה שנים החלטתי שאין לי די זמן להיות פרפקציוניסטית. ה״צלחת״ שלי מלאה. עולה על גדותיה. אני מטפלת בכל כך הרבה חזיתות בו זמנית - בית, משפחה, עבודה - שלא לומר מספר עבודות, ילדים, זוגיות, חברות, פנאי ותחביבים, שהפרפקציוניזם מקלקל לי. הוא מעמיס וגוזל זמן יקר ולא מאפשר קלילות, אלא תקיעות ונוקשות. ויש שלב שזה נראה לי לא מקדם ואף מיותר. אז החלטתי שאני מעגלת פינות. איפה שאפשר. לא כל מה שהוא בשבילי perfect, ייתפס כך גם בצד השני. אנשים לא שמים לב אם הדברים עשויים ב-95% או ב-120%. אפשר להשקיע קצת פחות ולהגיש מוצר, מייל, עבודה, חוויה שהיא מהממת ושלמה. לא מושלמת. ובזכות החשיבה החדשה הזו הצלחתי להכניס מעט הקלה לחיים שלי.

אני גם נפרדת לאט לאט מהשאיפה להיות רזה.... המאבק הזה במשקל כל כמה שנים, התיש אותי. דיאטות, ספורט אינטנסיבי, איסורים והגבלות על אוכל, פרידה מדברים שאני כל כך אוהבת לאכול וכו' - פשוט המאיסו עליי את העניין. אז יש בי מן השלמה כזו, אפילו רגעית, שכך זה כרגע. ואולי בהמשך יהיה משהו אחר. אבל בשלב הזה אני נפרדת מהפיקציה שאהיה רזה וחטובה. פרידה מאידיאל... כי בתקופה הנוכחית, יש לי סדרי עדיפויות אחרים וזה בסדר.
מדי פעם, אני חושבת לעצמי, מה קורה אם העולם היה נפרד מרעיון השנאה והרצון להשמיד עם, להכחיד אותנו, להיפטר מהרוע… זה נראה לי כמו רעיון כל כך מוצלח! אבל איך גורמים לכל כך הרבה אנשים להיפטר מרעיון שטבוע בהם עמוק כל כך??
ועד שיימצא הפתרון איך למגר רעיון, ולהיפרד מהרגל כה מושרש, אספר גם, שבשנים האחרונות למדתי גם שיש סוג אחר של פרידות:
שאפשר להיפרד גם מאנשים, פרידות שהן לא פטאליות.
אפשר להיפרד מחברות שלא עושות לנו טוב, מאנשים בעבודה שלא רוצים בטובתנו, מקשרים שפעם התאימו לנו יותר ועכשיו כבר לא.
כן, זה קורה....
ולהחזיק לעד קשר - אם הוא לא עושה לנו טוב ומרומם אותנו - זה ממש מיותר.
אין צורך להיקשר בעבותות לאנשים שכבר לא מתאימים לנו היום,
ועכשיו, בדיוק עכשיו, הוא הזמן המתאים לעשות ״ניקוי אורוות״.
זה לא חייב להיעשות בדרמטיות.
אפשר פשוט לשחרר מגע, להפחית אינטנסיביות של מפגשים, לדלל, לתפוס מרחק.
לאט אבל בטוח.
למען בריאות נפשכן.
וממה אתן נפרדתן לאחרונה?
או ממה תרצו להיפרד?
ואיך בכלל עושים את זה?
ראשית, עם מודעות גדולה. הכנות שלנו עם עצמנו, ההבנה - מה אני רוצה לשחרר? ממה / ממי אני רוצה להיפרד? – היא חלק ניכר מתהליך הפרידה עצמו.
לאחר מכן, חשוב לעשות החלטות קטנות, שמתחילות בצעדים קטנים. הן אלה שיובילו אותנו ליעד יותר מהר מכפי שאנחנו חושבות. כך למשל, כדי להיות פחות פרפקציוניסיטית, אני יכולה לסיים את הציור שלי ולהשאיר בו כמה דברים לא מושלמים, אבל כאלה שאני חיה איתם בשלום. אני יכולה לארח, ולהזמין גם אוכל מבחוץ (ולאו דווקא להכין הכל בעצמי). או ללכת עם בגד לא מגוהץ (גם ככה הוא יתקמט ברגע שאתיישב ברכב ואחגור את חגורת בטיחות…) זכרו שצעדים קטנים, בסופו של דבר, מובילים לשינוי גדול.

3. נחישות.
החלטתן? עמדו מאחורי ההחלטה שלכן. האמינו בצורך שלה, ובנחיצות של הפרידה עבורכן.
גם אם לפעמים קשה ויש לכן מחשבות מערערות.
4. ולבסוף, קבלה. קבלה עצמית, חמלה עצמית, רכות וחוסר נוקשות. כמה חשוב לשחרר רעיונות ישנים, שלא הוכיחו את עצמם... כמה קריטי להיפרד מאנשים שלא עושים לכן טוב בחיים, ואין להם ערך מוסף לחייכן (ואף להיפך). וכמה משמעותי לקבל את זה שדברים משתנים, שלא הכל מתאים בכל נקודת זמן, ושחשוב להגמיש עמדות ולשנות מדי פעם דברים בחיים. מזמינה אתכן לנסות לכתוב. כתבו כדי להסכים להיפרד מאותם דברים / רעיונות / אנשים, להתחבר לתחושות הנעימות, שהפרידה / הניתוק יגרמו לכן להרגיש, להבין מהם הרווחים מהפרידה, ולדייק כל הזמן מה עושה לכן נעים, ממה נעים לכן להיפטר, ממה נכון לכן להיפרד ומה טוב לכן לשחרר. כמו בדיקת דופק תמידית כזו, עם הרבה אותנטיות וחיבור לעצמנו. מסכימות? עכשיו, בפתחה של שנה חדשה - זה הזמן לעשות רה-ארגון ולהיפרד. לשחרר דברים מיותרים. עומסים, אנשים. ממה את בוחרת להיפרד השנה? את מה את מחליטה לשחרר מחייך? מוזמנות גם לשתף ממה (או ממי) הייתן רוצות להיפרד. ורק לומר שזה לא תמיד פשוט, אבל לפעמים, ממש נחוץ. אם תכתבו לכן את זה, זו תהיה כמו התחייבות כלפי עצמכן, וגם יסייע לכן למוסס את ההתנגדויות.

אם אהבתן את הפוסט הזה, אולי תאהבו גם את "שיעורי האימון" הקודמים שהיו פה בעבר: שיעור באימון - חלק 1 (רגשות אשם) (dana-dlatot.co.il) שיעור באימון - חלק 2 (חמלה עצמית) (dana-dlatot.co.il) שיעור באימון - חלק 3 (שלמה, ולא מושלמת) (dana-dlatot.co.il) שיעור באימון – חלק 4: המאמץ הנכון (dana-dlatot.co.il)
והחודש אנחנו שוב נפגשות ל"שמחות קטנות של יום חולין":
מפגשי אימון חוויתיים בקבוצות אינטימיות, ללמידה והתפתחות אישית, השראה והעשרה, הנאה והרבה חומר למחשבה.
ניפגש ממש עוד יומיים: ביום שישי, 20/9/24 וביום רביעי 25/9/24 בביתי שברמת השרון.
כתבי לי לאיזה מפגש בא לך להצטרף ולפרטים נוספים.
Comments