top of page
חיפוש

שיעור באימון - חלק 1 (רגשות אשם)

הכל התחיל במפגש אימון. היא סיפרה שהיא עובדת נורא קשה ומנסה לבנות עסק עצמאי, אבל שיש לה ״משאית של רגשות אשם״ מול הילדים. זה מייד החזיר אותי לשנת 2010, כשילדתי את מייקי ואיתו נולדו אוטומטית רגשות האשמה. נדמה לי, שברגע שילד נוסף נכנס למשוואה, האשמה נעשית כבדה יותר, חריפה יותר, מוקצנת, ולאו דווקא רציונלית. אנחנו פתאום נדרשות לשניים. לפעמים לא יודעות למי לגשת קודם. אנחנו עומדות חסרו אונים לנוכח התקפי קנאה של האחד, מול רעב קיומי של האחר והקוועץ׳ הזה, מפלח את הלב ובלתי נסבל. השד המנוול יוצא החוצה ומתחיל "לנגן לנו על המצפון" ואנחנו נקרעות מבפנים והולכות לישון עם לב כבד, איזה אימהות גרועות אנחנו... וככל שהילדים גדלים, גם רגשות האשמה מאיימים לתפוס יותר נפח, וגם הילדים עצמם כבר יודעים לעשות עלינו מניפולציות רגשיות לא קטנות וצריך לפתח פה עמידות כדי לא לקרוס מרגשות אשם.



ובאותה נשימה, אני ממש זוכרת איפה הייתי ועם מי דיברתי בטלפון, בזמן שהחזקתי בעגלה של מייקי, הילד שלא ירד לי מהידיים שנתיים, ונענעתי אותו קדימה ואחורה בתקווה שכבר יירדם. היא, חברה טובה שלי, שילדה כמה חודשים אחריי את בנה השני, סיפרה בכאב על רגשות האשם: ״מה עושים עם רגשות האשמה?״ היא שאלה אז, ואני זוכרת שאמרתי לה בביטחון רב, שאינני יודעת מהיכן גייסתי, שלי, אין רגשות אשם. הראיתי להם את הדרך לכיוון השני, ממני והלאה. ״אני עושה הכי טוב שאני יכולה. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה גם משקולת של רגשות אשם על החזה. לא מתעסקת עם רגשות אשם״, הודעתי לה.

כאמור, זה היה אי שם, בשנת 2010, רק שנתיים לתוך האימהות שלי וחודשים ספורים להיותי אמא לשניים, אבל משהו שם היה לי מאד ברור ומדויק. ובכל הזדמנות, אני מקפידה להזכיר לעצמי, שבחיים האלה שלי - אין, פשוט אין מקום לרגשות אשם. אני עושה הכל במקסימום. משתדלת להיות האמא הכי טובה עבור כל אחד מילדיי. ובלילה, בכל לילה, עושה עם עצמי חשבון נפש קצר ואם נדמה לי שקיפחתי את אחד מילדיי, שלא התייחסתי מספיק, שמישהו זקוק לי ולא התפניתי עבורו - במקום להתמלא ברגשות אשם עד אובדן הכלה, אנסה לתקן ביום שלמחרת. ככה נכון עבורי וזה מה שעובד לי.

אבל זה לא היה תהליך פשוט. נדרשה כאן עבודה.

לפני כמה חודשים טובים, הגעתי לבוקר מרחיב לב עם עדי שילון בקרינה. בוקר שנקרא: ״לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה״. האמנם? האמנם אפשרי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? ומה עם רגשות האשם?

ובכן, באותו בוקר נפלא צוטטה שונדה ריימס, התסריטאית המוכשרת ומפיקת הטלויזיה האמריקאית, ומי שיצרה סדרות מופת כמו ״האנטומיה של גריי״, ״מרפאה פרטית״, ועוד. בדבריה, אמרה שאם היא מצליחה במשהו אחד בחיה, רוב הסיכויים שהיא נכשלת בתחום אחר. זה ה"טרייד-אוף" בהכרח: אם מצליחים במשהו אחד, נכשלים במשהו אחר. אף פעם לא נרגיש שאנחנו 100% בסדר. תמיד משהו יהיה אבוד, תמיד משהו יהיה חסר. הופתעתי ממש לקרוא את זה מפי מישהי כל כך מוכשרת ומצליחה כמו שונדה ריימס, אבל נראה שזה אמיתי וכנה ואנחנו לא המצאנו כלום. גם מי שכביכול נמצאת בפסגת היצירה, מי שמצטיירת כמוצלחת ומוכשרת, נגועה ברגשות אשם ואף השכילה להבין שזה מאזן הכוחות: אם מצליחות כיוצרות, לאו דווקא מצליחות כאימהות (או מפסידות / מפספסות משהו) ולהיפך.


אז כן, לא רק לשונדה ריימס יש רגשות אשם. לרובנו, כנשים, כנראה שיש, וזה משהו שמגביר ווליום ביתר שאת כשנולדים ילדים. ככל הנראה, ברגע שהם באים לעולם, גם רגשות האשם באים איתם, בילט-אין. וככל שאני פוגשת יותר נשים, בעיקר באימונים אישיים - שם זה יוצא במלוא הכוח, אני מבינה שזה משהו נוכח, שנלווה לחיים שלנו כאימהות, כמעט באופן אוטומטי. העניין הוא, שאם ניתן לרגשות האשמה האלה להיות ולנהל אותנו - הם ימוטטו אותנו. הרי הם כמו משקולת, שמכבידה על צווארנו. הם משגעים אותנו, וגורמים לנו להחמיר עם עצמנו ולנהוג כלפינו בלי חמלה. הם מטריפים את דעתנו, מבזבזים לנו אנרגיה והרבה פעמים אין להם בכלל אחיזה במציאות. (*** ההתייחסות כאן היא בעיקר לרגשות אשם של אימהות כלפי ילדיהן, אבל ללא ספק, יש לנו רגשות אשמה לא רק באימהות ואני מוצאת שהדרכים לצלוח אותם, להתגבר עליהם ולהתקדם הלאה - הן אותן הדרכים.)

ימימה אביטל ז"ל, בלימודי חשיבה הכרתית שהיא השאירה לעולם, אומרת כי "אין ישועה ברגשות אשמה". ימימה מסבירה שיש כאן עניין של אחריות. לקיחת אחריות על חיינו כדי לתקן, במקום לחפש אשמים, כשהצעד הבא הוא להאמין בחיים. להבין שהכאב שנוצר מרגשות האשם, נועד לעורר אותנו לשים לב למשהו שלא עובד נכון במערכת. אני כל כך מתחברת לכך, כי אמנם רגשות האשמה הם בלתי נמנעים, ובאותה מידה חובה ללמוד איך להיפטר מהם, אבל יש להם גם חשיבות, היות והם באים להדליק לנו "נורה אדומה". הם באים להאיר לנו על משהו שאולי לא עבד מספיק טוב, על פגיעות של אחרים, על הצורך לשפר ועוד. אז נכון, עצם קיומם מכביד ולא מקדם, ואנו צריכות להתאמן על לסלק אותם מהחיים, כי אין בהם ישועה. אבל כן חשוב להבין מה המסר שהם מביאים איתם, איזו נורה הם באים להדליק לנו ולאיזה תיקון ושינוי אנחנו נדרשות. וחשוב לזכור שתמיד יש לנו את מחר. ומחר מביא איתו הזדמנויות לשפר ולשנות.

אז מה עושים? איך מרחיקים מעלינו את רגשות האשם? ואיך חיים לצידם? הנה כמה כלים שימושיים, שעוזרים לי:


1. זיהוי, עצירה ונשימה הזיהוי כאן הוא חשוב וכמו תמיד, הוא כבר מהווה חצי מהפתרון. אני לרגע עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה.

2. מציאת הקול החומל, האימהי, בראשנו כמו שאנחנו מדברות אל הילדים שלנו כשקורה להם משהו - בחמלה, בסלחנות, ברוך ובלי נוקשות, כך לדבר גם אל עצמנו. בטון סלחני, מכיל, בלי ביקורתיות ושיפוטיות. נסו למצוא את הקול האימהי הזה בתוככן ולשנות את נימת הדיבור העצמי.

3. שחרור הרגשות השליליים אנחנו מתרגלות את שחרור הרגשות השליליים מתוך הבנה שאלה לא רגשות מקדמים. אנחנו מתחילות להשתמש במשפטים מרסנים ומשחררים, כמו: אני עושה הכי טוב שאני יכולה גם אם טעיתי, אני סולחת לעצמי המצפון שלי שקט, אני עושה את כל המאמצים האפשריים אני לא מאפשרת לשיפוטיות וביקורתיות לנהל אותי גם אם עשיתי טעויות, אני מתגברת על זה, לומדת מזה ומתקדמת הלאה. אם יש לכן עוד משפטים כאלה, אתן מאד מוזמנות להוסיף.

4. להביט קדימה, ללמידה ושיפור הרעיון הוא שאנחנו חומלות על עצמנו, משחררות את עצמנו מתחושות המועקה השליליות, אך גם ובעיקר מביטות קדימה. המבט הוא עם הפנים לעתיד: ללמידה, להפקת לקחים, לשינויים, לתמורות, להתקדמות. בשלב הזה, יש הסקת מסקנות איך אני מתקדמת מכאן הלאה. מה אני עושה? אילו פעילויות מתקנות אעשה כדי לשפר?


פה - אני. ביום ילדים קשוח (במהלך חופשה חלומית!!!), שרגשות האשם כמעט והשתלטו עליי.

כלי מעולה שאני מרבה להשתמש בו, הוא כתיבה. כשיש לי מועקה, כשדברים לא הולכים לי, כשבא לי להשתחרר מקושי או רגשות אשמה, אני כותבת. אני מאמינה גדולה בכתיבה אינטואיטיבית, מדיטטיבית, שעושה פלאים ועוזרת לשחרר את המועקה הזו ואת רגשות האשמה שמשתלטים עלינו. אפשר להתחיל מהמשפט: "אני מרגישה ש…", או משהו יותר ספציפי כמו: "אני מרגישה רגשות אשם כי…" ופשוט להמשיך משם. לשפוך את כל מה שמטריד אתכן. אין סדר (זה לא חיבור שיוגש למורה), אין חוקים, אין היגיון. פשוט לכתוב 5-7 דקות מבלי להרים את העט מהדף ולשפוך החוצה כל מה שעולה. כתבתי ״פשוט״ אבל זה לא תמיד פשוט, בטח לא בהתחלה. זו מיומנות שדורשת אימון, אבל ההקלה שהכתיבה הזו מביאה איתה - כל כך משתלמת, שזה שווה את הניסיון ואת המאמץ! מזמינה אתכן לנסות.



יש לכן עוד טיפים להקל על רגשות האשמה? כתבו לי בבקשה. כי הפוסט הזה, על רגשות אשם, הוא החלק הראשון (מתוך שלושה) בסדרה, אז אשמח אם תתנו לי כיוון ותספרו לי מה חשבתן על זה והאם מצאתן בזה ערך. מחכה לשמוע מכן.



172 צפיות
hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page