top of page
חיפוש

סיפורים מחדר העבודה #8


לאורך הקיר, מתחת לחלון הענק, שכולו ריבועים שחורים, הציבה שולחן ארוך ארוך ובו ארבע עמדות עבודה. אחת עבורה ועוד 3 עמדות עם כסאות קטנים עבור הילדים. היא אהבה את העובדה שהם יכולים לשבת לצידה בשעות הצהריים, להכין שיעורים, לצייר או לעשות יצירות, בזמן שהיא המשיכה לעבוד בין לבין. מדי יום, הייתה עוזבת את העבודה שלה ב-13:30, טסה לקחת את הילדים מביה״ס, מגישה להם צהריים וחוזרת לעבוד דרך המחשב, מתחברת למשרד, עולה לשיחות ועידה, מכינה מצגות ומתקתקת את ענייני המשרד מהבית. זה היה הסיכום עם המעסיק שלה. היא לא הסכימה בשום אופן לוותר על הילדים בצהריים. אמא שלה, הקרייריסטית, הייתה חולקת איתה כמעט אחת לשבוע את מחשבותיה: ״את משוגעת, כל הריצות האלה... בשביל מה!? זה ממש טירוף! בשביל כמה ספגטי שיהיו זרוקים אחר כך מתחת לשולחן האוכל!?״ הייתה נוזפת בה. או: ״למה שלא תעבדי עד ארבע ותיקחי עזרה לילדים בצהריים? או טוב מזה: תשאירי אותם בצהרון! יהיה להם כייף! הם אפילו לא ירגישו בחסרונך!״, הייתה מדייקת. אבל היא התעקשה על הסידור הזה. 8:00 עד 12:30 במשרד ואחר כך עבודה מהבית. ומדדים לפי תפוקות, ולא לפי שעות משרד. איכשהו, הבוס שלה הסכים לסידור הזה. ולמרות שהקול של אמה הסתנן אליה לעיתים קרובות, משחק במחשבותיה, מהתל ברצונותיה, מערער אותה טיפה, היא ידעה בבירור שלא כך היא רוצה לגדל את ילדיה. לא בא לה שיהיו ילדי מפתח, או ילדי בייביסיטר. לא בא לה שיאכלו עוף קר בצהריים, ושאף אחד לא יקבל אותם כשהם חוזרים הביתה, או גרוע מזה: שיישארו בצהרון ויאכלו אוכל מעובד ואיזו סטודנטית צעירה תתפקד כשמרטפית, באמתלה של "פעילות חינוכית". יותר מדיי ימים חזרה מביה"ס, ואף אחד לא היה שם בכלל. שעות על גבי שעות הייתה לבדה. ושנאה את השקט הזה ואת היעדר הקולות, המצביעים על חיים. היא נזכרה באמה, שהייתה מגיעה ב-17:30 מהעבודה, רצוצה ועייפה, ורק רצתה את השקט שלה. כל אלה לא יקרו אצלה, גמלה בליבה. למרות הריצות והטירוף, הרצון להספיק לעבוד, אך גם לבשל עבורם ולהיות נוכחת בחייהם, היא לא הייתה מוכנה לוותר על שום דבר מכל אלה. היא אהבה את קריאות ה״אמא, אמא״ כשבאה לקחתם מביה"ס ומהגן, ואהבה את ידם הקטנה אוחזת בידה, כל אחד מצד אחר שלה. היא אהבה את השיחות ואת ארוחת הצהריים. היא אהבה להתחבר לענייני העבודה אחרי ארוחת הצהריים, כשהם ישובים לידה, על כיסאות ללא משענת גב. הם בשיעוריהם והיא בעבודתה. הקטנה ביצירותיה והיא בשלה. זה היה win-win וזה היה שווה לה את הכל. גם את הספגטי שנפל על הרצפה אחרי ארוחת הצהריים.


הצילום הנהדר מכאן: (4) Pinterest

14 צפיות0 תגובות

コメント


hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page