סיפורים מחדר העבודה #5

היא לא באמת הייתה צריכה פינת עבודה. זה לא שהיה לה מה לכתוב, משהו ליצור, מיילים להשיב עליהם, חומר לחקור אותו, משהו להתעסק בו. וכל זאת, משום שבכל שנותיה לא באמת הייתה לה עבודה, עובדה זו לא מנעה בעדה לרצות שתהיה לה פינה משלה. זה היה לה חשוב! אפילו שזה היה בית הנופש שלהם ואפילו שלא היה לה מחשב נייד ואפילו שלא היה לזה ייעוד מוגדר וברור. לכן, אמרה לו שהיא זקוקה לפינת איפור זעירה. שולחן, וכיסא ומראה שתוכל להתאפר מולה. הוא, שלא הסכים להכניס שולחן או כל דבר הקשור לעבודה, לחדר השינה - התרצה. וכך, בפינה הלא מנוצלת של החדר, מתחת לקורות העץ המשופעות של הגג, הם מיקמו את "שולחן האיפור" הקטן שלה, עם שלושת המגירות, שתוכל לשים בהן את ענייניה. היא רצתה כיסא עץ נוח, שייתן לה משענת טובה לגב כשתשב עליו. גוון העץ העמוק התכתב היטב עם אבני הפירוק שחיפו את הקירות, עם הגוונים של הבית בכלל ושל חדר השינה בפרט.

היא הניחה על השולחן ספרי עיצוב שאהבה לעיין בהם, ומנורת קריאה יפה, וגם כלי קטן עם פרחים טריים שקטפה בגינת הבית האחורית. בשעות הערב, כשבריזה טובה החלה לנשב, הייתה פותחת לרווחה את חלונות החדר, מתעטפת בשאל הדקיק שלה, שצבעו בהיר ושמנתי, צופה בלוונדר הפראי שגדל בגינה ומחייכת לעצמה. היא הייתה מתיישבת ליד שולחן העבודה שלה, מדפדפת בספרי עיצוב מקומיים שאהבה, וכשהוא היה נכנס לחדר, הייתה מפטירה: ״אני כבר באה. רק מתאפרת קצת ומצטרפת אליך״. שניהם ידעו היטב שהיא מעולם לא התאפרה ומלבד מעט ליפ גלוס שקוף, לא הייתה מעלה על פניה שום מכחול, שום משחה ושום צבע. פשוטה. כמו שהטבע ברא אותה. אבל היא נהנתה. נהנתה מהפינה השקטה שלה, זו שיכלה לחלום בה על כל הדברים שרצתה לעשות כל חייה: לעצב, לייצר, לצבוע, ליצור, לרשום, לכתוב, ולא היה לה זמן, כוחות או מספיק אומץ לעשותם. זו הייתה פינת החלומות הקטנה שלה, אי שם בפרובנס.

התמונה המשגעת מכאן: Pinterest