סיפורים מחדר העבודה #2

באותו הבוקר, הפכה שגית את שולחן האוכל בסלון לפינת עבודה מאולתרת. אלונה הצטרפה אליה כדי לכתוב יחד מאמר משותף, לקראת פאנל באוניברסיטה ששתיהן היו אמורות להשתתף בו, במסגרת "יום האישה". בין כל הספרים על נשים ושירה נשית, בין הלפטופים שלהן וכוסות המים, עמדה צלחת נשנושים ״בריאים״ ששגית הכינה מבעוד מועד. ירקות ירוקים, אדממה בלימון, חסה טרייה וקריספית. הן יכלו לשבת כך שעות. לדבר, לנשנש, לספר חוויות זו לזו. גם אחרי שנים של שותפות ועבודה מאומצת בעמותה שהקימו להעצמה נשית, הן נהנו זו מקרבתה של זו, וליבן חיפש נחמה ופורקן זו אצל זו במקום לעבוד. הן החלו לדבר על השפעת הסביבה על נשים בעולם העבודה וההיי-טק בפרט, אך הדיון הוסט לשיחה על בנותיהן המתבגרות ועל הבחירות העתידיות שלהן לקראת הצבא והכוונות שלהן באשר ללימודים גבוהים... כל אותו בוקר נשארו המחשבים הניידים שלהן סגורים על השולחן, אבל דווקא מתוך השיחות האלה, שיחות הסרק לכאורה, הן ידעו שיעלו החומרים החזקים ביותר, אלה שייגעו באחרות הכי הרבה, ודווקא משם תצמח העבודה הכי פורייה שלהן. הן שוחחו גם על סערות הנפש של בתה הבכורה של אלונה ועל השטויות והמחשבה החפוזה (שלא לומר חוסר המחשבה) של בתה של שגית. הן דיברו על קווים אדומים ועל חוסר האונים ההורי, ועל הרצון להיות שם בשביל בנותיהן, לכוון אותן, לייעד אותן למסלולים מסוימים כך שתוכלנה לסדוק את תקרת הזכוכית בעתיד, אך שתיהן לא היו בטוחות שהן באמת יודעות כיצד לעשות זאת בביתן שלהן. היה בכך איזה תסכול, איזו נואשות לנסות לשכנע את הבנות להצטיין במקצועות "גבריים" לכאורה, למלא תפקידים נחשבים בצבא, כדי ללכת ללמוד אחר כך באוניברסיטה מקצוע מכניס, שיקדם אותן ויפתח בפניהן בעתיד דלתות לתפקידים בכירים במשק. היו רגעים שהדיבורים האלה נשמעו הזויים ופסימיים. ורק הליליות הוורודות שעמדו על השולחן ונפתחו בימים האחרונים, שידרו איזו אופטימיות זהירה, וכמו אותתו להן שאל להן לשים את המרכבה לפני הסוסים ושילכו צעד צעד בדרכן ההורית, ולא יהיו רק מנטוריות עסקיות לבנותיהן.

הן קמו ממושבן ונכנסו למטבח כדי לבשל לעצמן פסטה וסלט לארוחת צהרים. וכל אותו זמן, נותרה צלחת הנשנושים הבריאים מיותמת, ואף אחת מהן לא ממש נגעה בה. שאריות הקפה מהבוקר נותרו בספלים המעוצבים של שגית והכיסאות בהן ישבו היו מופנים זה אל זה, כאילו ישבו אחת מול השנייה וקיימו דיון מועיל. הספרים המשיכו לנוח על השולחן ואף אחת מהן לא פתחה אותם.

אלונה העיפה מבט אל שולחן פינת האוכל המיותם והפטירה אל עבר שגית: "תראי, הפכנו להיות המתבגרות שלנו".

שגית צחקה.

"לא יעילות בעליל", השלימה, "ובלי שום מחשבה לעתיד".

התמונה היפה מכאן: Pinterest