Pre 40

בעוד כחודש וחצי ימלאו לי ארבעים. ארבעים!!!! 40!!! בלתי נתפס. מה לי ולמספר הזה!?! האמת, שכשהייתי שומעת על חברות שמלאו להן ארבעים והיו ב״משבר גיל ה-40״ תהיתי לעצמי, על מה המהומה. כולה עוד שנה עברה. זו בסך הכל עוד יומולדת. רק החלפת קידומת. הרי גם בעשור שלפניי החלפנו קידומת… אז מה קרה!? אבל מסתבר שמשהו קורה. יש משהו מוזר בגיל הזה, שמכניס אותי לעשור החמישי של חיי, ומסב לי איזה אי-שקט.

אם מנתחים את המצב, הרי שבמבט אובייקטיבי, הרזומה יפה. אין מה לומר… כל מה שהשגתי עד הלום הוא בהחלט ראוי ומשמח ויכול לגרום נחת מרובה לפולנים שבינינו: נשואה נהדר, עם ארבעה ילדים מקסימים ובריאים, טפו-טפו-טפו. בית נפלא שממלא את ליבי, משרה טובה לפרנסתי, בלוג שעושה לי נעים בנשמתי ועוד כל מיני פה ושם. נראה לי שאני יכולה לטפוח לעצמי על השכם, להישען לאחור וליהנות מהנסיעה. ההישגים יפים, בסך הכל. באמת באמת שאין תלונות.

אבל משהו התחיל להציק לי בכל זאת בהחלפת הקידומת הזו… וכשמשהו מציק עושים שני דברים: הראשון הוא שמדברים עליו, מעבדים אותו וכותבים אותו לדעת. אז ככל שטחנתי את הנושא ביני לביני וביני לבין חברותיי, הבנתי שאחד הדברים שיותר מציקים לי עם ההגעה לגיל הזה, היא העובדה שהארבעים הזה מביא איתו פרידה מתקופה. תקופת הילודה. ההבנה הזו, הצובטת, שלא יהיו יותר הריונות, ולידות, וחיים חדשים, היא איפשהו מכאיבה. נכון, נכון. אני יודעת. אני חובקת תינוק מהמם בן חצי שנה. ובאמת שאין לי על מה להתלונן – הייתה לי הזכות הגדולה מאד להרות וללדת ארבע פעמים. ובכל זאת – יש כאן סיום של פרק הפריון והילודה בחיי, וזו פרידה מתקופה, איך שלא מסתכלים על זה וזו פרידה שעושה קוועץ׳ בלב, גם אם היא לא בהכרח רציונלית.

מעבר לכך וככל שהעמקתי בזה, הבנתי שיש פה בעצם שני עניינים מקבילים. האחד הוא ה- obvious, כלומר העובדה שאני בקרוב מחליפה קידומת ועוברת לגיל של ״הגדולים״. והדבר השני, נעוץ בעובדה שבקיץ האחרון הרגשתי שהגעתי לפסגת ההגשמות שלי. נולד לנו בשעה טובה ומוצלחת ילדנו הרביעי. פרויקט בניית הבית שלנו כמעט והושלם (אם אפשר לקרוא לזה כך… האם זה אי פעם מסתיים!?!) ולמעשה, בחודשים האחרונים, אני מוצאת את עצמי בתוך סוג של ואקום. מן ריק כזה שצריך למלא. כי הגשמתי את כל היעדים שהצבתי לעצמי, והגשמתי את כל החלומות הכי גדולים שלי. ומה עכשיו!?! נותר לי מן חלל כזה שצריך למלא מחדש… אז העניין הזה הוא לא בהכרח קשור לגיל (וייתכן שהיה קורה גם אלמלא הגעתי בדיוק אז לארבעים הזה…), אבל הוא ארע בסמוך להחלפת הקידומת, במקביל אליו, ויצר אצלי ״משברון״.

ושלא יישמע בטעות שהייתי רוצה לחזור אחורה. לא לשנות ה-30 המוקדמות שלי ובטח לא לשנות ה-20. טוב לי מאד במקום בו אני נמצאת היום. הרווחתי ביושר כל קילוגרם, כל שערה לבנה על ראשי וכל קמטוט על פניי. הבשלתי, התבגרתי. אני בסך הכל מאד מבסוטה. אבל התובנה שאני צריכה למצוא לי חלומות חדשים, משאות נפש, להגדיר מחדש יעדים ולשאוף אליהם – אפעס, קצת מלחיצה אותי.

יעידו חברותיי הטובות כמה לעסתי את הנושא מולן כדי לנשום רגע במקום להיכנס לפאניקה, להגיע לתובנות ולהבין מה אני צריכה לעשות. חברה חכמה ויקרה לליבי עזרה לי להבין שזה הזמן שלי לחשוב ולהרהר מה העשור החדש יכול להביא איתו אל חיי. זה הזמן לקחת את המשפחה שלנו לשלב הבא. לצמוח מהחיתולים ומהבקבוקים ולגדול אל רגעים אחרים. בוגרים יותר. של זוגיות אחרת עם תומר, חיים עם אולי יותר נסיעות ובילויים עם הילדים שלנו, שהולכים וגדלים בין אם נרצה ובין אם לא (וחלקם כבר ממש בגיל ההתבגרות… הלם בפני עצמו!!!) וזה גם בסדר גמור רק להיות שם רגע, דקה לפני הגיל הזה. להיות שם, בנוכחות מלאה, ולהתמסר. בלי החלטות. לא במאמץ ולא במתח. ולהמתין בציפייה למה שיביא לי היקום. פשוט להיות פתוחה לקבל. ואני חושבת שזו העצה והתובנה הכי חכמה, נכונה ומתאימה שקיבלתי עד הלום.

אז אני מנסה. מנסה רק להיות. בלי לחשוב, בלי להחליט, בלי לסמן מטרות ולרוץ קדימה. פשוט להיות.

ציינתי בהתחלה שהדבר הראשון שאני עושה כשמשהו מציק הוא לכתוב. והדבר השני? הדבר השני הוא לארגן לעצמי את יום הולדת ה-40 המיטבית שלי. זו שחלמתי עליה וראיתי בעיניי רוחי… כי אין כמו לצלול לתוך הפקה, אל פרויקט של חגיגות ושמחות, כדי להפיג כל דאגה וחששות הנוגעים לגיל…

קרה לכם? אשמח אם תשתפו. ובכל מקרה, המשך יבוא…

* התמונות כולן לקוחות מפינטרסט אהובי.