חייאתי

לאור השאלות הרבות שקיבלתי, לאחר שהעליתי את התמונה שלי עם צביה וניסים לאינסטגרם שלי חשבתי שאולי יהיה נכון להקדיש לאנשים היקרים האלה קצת מעבר לכמה מילים מתחת לתמונה. פשוט נראה לי שמגיע להם. הם הרי חלק כל כך משמעותי מההוויה שלי. ממי שהייתי וממי שאני היום.

אספר רק שההיכרות הראשונה שלנו הייתה אי שם, בשנת 2001, עת הייתי סטודנטית לתואר ראשון. התנדבתי אז באגף לשיקום משפחות שכולות של משרד הביטחון ואחת לשבוע הייתי פוקדת את ביתם ברחוב יונה הנביא בתל אביב. במשך שלוש שנים ביקרתי אותם, בביתם הזעיר בו גידלו 8 ילדים עם כמויות ענק של חום ואהבה, עד שנפל עליהם האסון. הגעתי לתמוך, להקשיב, לסייע במה שניתן. הגעתי להעביר צרכים למשרד הביטחון ולנסות להקל. הגעתי כדי לחזק, אך יצאתי מחוזקת, נאהבת, עטופה. והחיים, כמו החיים, יש להם נטייה להעמיס עלינו, לדחוק דברים הצידה, לגרום לנו לתעדף. עם השנים פסקו הביקורים הקבועים ונשמר הקשר. בימי הולדת, בחגים, בציוני דרך משמעותיים היינו מדברים. לפעמים הייתי קופצת לבקר במעונם החדש באור יהודה, אבל לא בקביעות, ולא מטעם אף גוף, אלא מטעם צו הלב.

בדצמבר האחרון חשבתי עליה, על צביה שלי. בדצמבר חל יום הולדתה והיא תמיד עולה במחשבתי. השנה, היא פתאום התקשרה. לקח לי כמה ימים לחזור אליה והיינו כבר לפני הסגר השלישי. הבטחתי שאבוא לבקר אחרי הסגר. אחרי הכל, התחוור לי שלא התראינו מינואר 2016. יותר מדיי זמן חלף מבלי שאפילו שמתי לב.

כשהסתיים הסגר הרמתי שוב טלפון. הרי הבטחות חייבים לקיים. בטח לצביה וניסים. (התמונה הזו מביקורי האחרון אצלם, ב- 2016).

״בטח, בטח תבואי״, היא אמרה לי כששאלתי אם מתאים שאגיע מחר. ״אני לא אשן בלילה״, הוסיפה בהתרגשות.

כשביקשתי שתתזכר אותי בכתובת היא העבירה לי את ניסים. ״אנחנו במזכרת בתיה, חייאתי״, הוא בישר ולמרות שהנסיעה לשם דרשה ממני היערכות אחרת לגמרי,

כבר לא הייתה דרך חזרה ובשום אופן כבר אי אפשר היה להתחרט ולומר שלא אגיע.

למחרת, חמושה בעציץ משמח והתרגשות בבטן, לחצתי על כפתור המעלית והמתנתי שתגיע לאסוף אותי. כשהגיעה לקומת הקרקע, ניסים פתח את דלת המעלית. "באתי לקחת אותך", אמר וחיבק ארוכות.

הם ערכו לי בגאווה סיבוב בביתם החדש והיפה, חיבקו חזק וסיפרו על כל אחד ואחד מהילדים. זה היה מבחן גם לזיכרון שלי, בדיקה אם אני זוכרת את כל השמות של הילדים והנכדים, ונדהמתי כמה הם טבועים בתוכי, למרות כל השנים שעברו.

בזמן שהוא חד לי חידות, לזכר הימים ההם, היא הכינה לי את הסחלב שלה, הכה טעים, זה שתמיד מזכיר לי אותם. ישבנו בסלון - כל אחד מצידי האחר, ושתינו לאט, מתענגים על כל רגע יחד. פעם הייתי מרגישה שהם מתחרים על תשומת ליבי. מתחרים ביניהם בסתר מי ידבר יותר, מי יספר יותר, מי יגיד יותר מילים - עד שסוף סוף מישהו מגיע להקשיב. עכשיו, מצאתי אותם שקטים יותר, מופנמים יותר, פחות דברנים, קצת עייפים מהחיים וליבי נחמץ.

״תישארי עוד קצת, חייאתי״, הוא ביקש כשקמתי ללכת. והיא אמרה, כדרכה: ״את לא יודעת מה את עושה לי כשאת באה״ ולא פסחה על המנהג לברך אותי.

כשידיה על ראשי, והיא ממלמלת ארוכות את ברכתה, עיניי תמיד מתלחלחות.

הייתי ילדה כשבאתי אליהם לראשונה. הם הכירו אותי כסטודנטית רווקה והיו שותפים לסיפור ההיכרות שלי עם תומר. הגענו לשמוח בשמחות שלהם. בת מצווה לנכדה, ברית לנכד... הם בירכו אותי כשלא הצלחתי להיכנס להריון ראשון וביקשו לראות אחר כך תמונות של כל ילד שהתווסף למשפחה שבנינו. כל מפגש איתם, מחזיר אותי לילדה שהייתי, הסטודנטית לתואר ראשון. כל מפגש כזה מעמיד את הזיכרון שלי במבחן. כל מפגש כזה מזכיר לי שעברו כבר 20 שנה ומבהיר לי שהם מתבגרים. וכך גם אני. אני כבר לא אותה ילדה. הרבה דברים קרו מאז. אצלי וגם אצלם. אבל כשאני איתם - איך להסביר? - אני מרגישה שוב ילדה קטנה. ילדה שבאה לנחם ולחזק, ויצאה מחוזקת ומלאת בברכות ואהבה.

ולכל מי שכתב לי שאני מדהימה - אני לא. בחיי שלא. זה הם המדהימים.

על ההיאחזות שלהם בחיים. על הכוח והנתינה. ועל החיוך שעל פניהם מדיי יום.

זה באמת מדהים, מרגש ומפעים אותי בכל פעם מחדש.

הבחירה בחיים.

״חייאתי״.