תעשי רק מה שאת אוהבת
לפני כשבוע חזרנו, תומר ואני, מ-4 ימים מרוכזים ומופלאים ברומא. נסענו במסגרת חגיגות יום ההולדת ה-50 שלו, וחשבתי שבשנה כזו מורכבת, שבה הוא גם חוגג חמישה עשורים להיווסדו ובה אנו גם מציינים 20 שנות נישואין, זו באמת ״סיבה למסיבה״ לנסוע לחו״ל. רק שנינו.

שיתפתי בסטורי שלי באינסטגרם על כך שזו הפעם הראשונה שהוא ואני נוסעים לחופשה בחו״ל, בלי ילדים, מאז שהפכנו להורים (לפני 17 שנים בדיוק). כן כן, לא היינו בחו״ל רק שנינו, בלי ילדים, כבר 17 שנה… כן נסענו לסופ״שים ארוכים בארץ, כן התפנקנו בבתי מלון טובים ויצאנו לחופשות קצרות רק שנינו, תוך שאנחנו מקדמים את תיירות הפנים. וכן טסנו לחו״ל עם הילדים וטיילנו איתם בעולם. אבל לא עזבנו אותם בארץ והתעופפנו לנו לבדנו. זה עוד לא קרה, בעיקר בגלל אמא שלהם, שלא יכלה לשאת את המחשבה שים וכל כך הרבה שעות מפרידות בינה לבינם.

על גילוי הלב הכנה והפשוט הזה, קיבלתי מבול של תגובות באינסטוש. החל מ: "אני ממש מבינה אותך", ו- "תודה שאת גורמת לי להרגיש נורמלית", ועד ״וואלה!?״, ״מהההה??? הלם, הלם, הלםםםם״ או ״איזו אמא מסורה ומהממת את״. האמת, שהופתעתי מהתגובות. בעיקר כי זה מעולם לא היו אישיו מבחינתי. ככל שחשבתי על זה, הבנתי עד כמה אני מרגישה שלמה עם העניין הזה. והבנתי שבמשך שנים עשיתי את מה שהיה נכון לי. לנו. לא הרגיש לי בנוח לעזוב ילדים רכים ולנסוע. וגם לא היה לי נעים ״להפיל״ את כל המערך על הוריי. הלוגיסטיקה והאופרציה שזה דורש, היא כל כך מורכבת לטעמי, שזה הוציא לי כל השנים את החשק לנסוע לחו״ל ולהשאיר מאחוריי כל כך הרבה עניינים פתוחים!

פעם שהחלטתי שאני מפתיעה את תומר ואנחנו טסים לחו״ל - השארתי אינספור רשימות, לו״ז מהודק, סידורי הסעות, סטים של בגדים מסודרים לפי הימים, מספיק אוכל במקררים, כמה שיותר כביסות עשויות ובגדים מסודרים בארונות, והרבה תקווה בלב שהכל יעבור בשלום, והאמת שזה חידד לי למה לא עשיתי את זה קודם (וכנראה גם למה ייקח לי עוד זמן לעשות זאת שוב).
עד לאירועי ה-50 ממש לא בער לנו לנסוע לבד. היה משהו מאד שלם, נכון לנו, ורגוע בלב עבורנו - לנסוע כולנו יחד, לא לדאוג לאף אחד שרחוק מאיתנו ולחוות חוויות משותפות כמשפחה. אז הכל נעשה מבחירה ובלב שלם, ואין צורך להתפלא, לרחם עלינו ובטח לא להיות בהלם :-) עשינו מה שהיה לנו טוב, ומבחירה שלמה.
ואולי זה הדבר הכי חשוב שאני רוצה לומר לכן. לכל אחת סדרי עדיפויות משלה, מערך שיקולים משלה, תחושות בטן ורחשי לב אחרים. וזה בסדר.
כל עוד את עושה רק את מה שאת אוהבת, חושבת ומה שטוב לך - זה מצויין וזה כל מה שצריך.
היו קשובות פנימה, לרחשי הלב, בלי להיות מושפעות כל כך מרעשי הרקע המבלבלים. היו מחוברות למה שהבטן שלכן אומרת לכן ולמה שהאינטואיציה מכוונת, ובעיקר - היו מחוברות למה שטוב לכן. זה הכי מדוייק ונכון.

אז איך עברו עלינו 4 ימים זוגיים, בלי הילדים!?
כמו קסםםםםם!!!
נהננו מכל רגע בעיר המדהימה הזו, התברכנו במזג אוויר מושלם (בסוף ינואר זה ממש לא מובן מאליו), אכלנו טוב, ישנו מעולה, הלכנו המון ברגל, סיירנו וישבנו לשתות הרבה קפה ולדבר, בלי שאף אחד יקרא ״אמא״ באמצע המשפט….
והכי הקלה שבארץ הכל עבר בשלום, בכל החזיתות: הוריי ניהלו את המערכה בגאון, ביטחונית היה שקט, וזו הייתה עבורנו נסיעת אוורור והנאה - מהמשובחות שיש!

האם הצטערנו שלא עשינו את זה קודם?
ממש לא. האמת, שגם היום אני די מבינה את עצמי ומבחינתי זה בסדר גמור. אני מקבלת את זה בחיבוק ובהשלמה.
כל דבר בזמנו המדוייק והטיימינג היה מושלם, גם לנוכח האירועים שחגגנו וגם כי נדמה שהתנאים הבשילו…. הילדים כבר בוגרים יותר, אין לנו תינוקות, וההישארות איתם יותר נסבלת.
האם נעשה את זה שוב בקרוב!?
ובכן, תשאלו אותי בעוד 4 שנים, כשאחגוג 50. ועד אז - קחו וזכרו:
Comentarios