top of page
חיפוש

להיות ולעשות בחופש הגדול


החופש הגדול כבר כאן. אצל חלקנו הוא כאן כבר מעל חודש וחצי (למי שיש מתבגרים בגיל חטיבת הביניים והלאה - מבינה למה הכוונה). החום מכביד מאד בתקופה הזו וגם אם לילדים יש איזושהי מסגרת לחלק מהזמן, היא עדיין שונה מהשגרה הרגילה, ולעיתים נותנת מענה חלקי בלבד. עבור חלקנו, תקופת החופש הגדול היא לא פשוטה, ונדמה שככל שהשנים נוקפות, זה אף נעשה יותר מאתגר (וגם יותר לוהט).


לאחרונה, נתקלתי במדיה החברתית בכל כך הרבה אימהות מקסימות, שאני ממש אוהבת, מעריכה ונהנית לעקוב אחריהן משלל סיבות, שמספרות איך בא להן להזדכות על הילדים. ממש ככה! הן מספרות שבא להן למצוא מסגרת לילדים "מהשעה הכי מוקדמת בבוקר שיש, ועד השעה הכי מאוחרת שאפשר". שמעתי אימהות שמספרות שהן מחורפנות כבר מהחופש הזה ושהילדים מטריפים אותן ואם אפשר לשלוח אותם לאנשהו ושיחזרו בספטמבר, הן היו שמחות. קראתי על אימהות שכתבו שאחרי הסופ"ש הן לא יכולות להסתכל עוד על הילדים שלהן וחייבות-חייבות איוורור, וכו'. מניחה שהבנתן את הוייב.



ובכן, הפוסט הזה הוא לא פוסט מתייפייף. גם לי יש ארבעה ילדים וגם לי לא תמיד פשוט וקל. לא ביום-יום, בתקופות של שיגרה ובטח ובטח שלא בחופש הגדול. אבל אני סולדת עמוקות מהאמירות האלה, הנחרצות, שמעבירות מסר שהילדים הם עול, מועקה, ועדיף בלעדיהם. זה פשוט מכווץ אותי ועושה לי לא טוב. גם אם זה נאמר ברגע של ייאוש, גם אם זה נכתב חצי בצחוק - זה רע, בעיניי. תארו לעצמכן שהילד שלכן קורא, שומע, רואה אתכן אומרות את זה עליו. בעיניי, זה מעליב. ובואו, הם הילדים שלנו. זה לא אמור להיות קל ואף אחד לא הבטיח פשוט. ואנחנו הדוגמה שלהם להתמודדות, גם אם דברים מאתגרים וקשים לנו. אז מה אנחנו מעבירות להם במסרים שכאלה?

אז אולי אני בדעת מיעוט, אבל זה פשוט עושה לי קוועץ' לשמוע דברים מהסוג הזה. ושוב אני מדגישה, שגם לי לעיתים קשה. והימים מרגישים ארוכים יותר בקיץ, כשהילדים נמצאים איתנו יותר זמן, והמלאכה שלנו מרובה ולעולם לא מתקצרת. גם מעברי המסגרות, השינויים, ההסתגלות של הילדים ושלנו בכל פעם - היא לא תמיד קלה. אבל, הם הילדים שלנו. לתמיד. גם בחופש הגדול! הם באחריות שלנו. והם לא אשמים שיש לנו מלא עבודה, ושחם בטירוף, ושהחור באוזון גדל ואיתו גם יוקר המחייה.


אז מה עושים בכל זאת? ראשית, אני מוצאת שכשעושים דברים שכייף גם לנו לעשות איתם, הכל יותר זורם ונעים ולא מרגיש כמו עונש. נסיעה משותפת למקום שאהוב גם עליכן, תערוכה במוזיאון שגם אתן רציתן לראות, לשבת חצי שעה עם כל אחד בגלידריה המקומית, לשתות אייס קפה יחד בבית קפה שחביב גם עליכן, לשחק טאקי במזגן בבית, או לעשות יחד דברים טעימים במטבח. כל דבר שזורם לכן לבלות איתם מבלי לחוש חרטה שאתן בחיים – הוא טוב ויפה.



שנית, Being ו- Doing. להיות ולעשות. לעשות ולהיות. יש האומרים שהחופש הגדול הוא תחילתה של "עונת המלפפונים". אותה תקופה שבה כלום בעצם לא קורה, והכל עומד במקום. אותי באופן אישי, העניין הזה דיכא הרבה שנים. המחשבה שהחיים נעצרים עכשיו לחודשיים-שלושה (תלוי מתי נופלים עלינו החגים) היא קצת מאיימת אפילו. ובכלל, קצב החיים הוא כזה שאנחנו כל הזמן בשאלה - מה עשיתי? מה הספקתי? מה אני רוצה להוציא לפועל עכשיו? אנחנו כל הזמן מרגישות שאנחנו צריכות להיות באיזושהי עשייה, ב- doing, כשבפועל עשייה היא לא הכל. יש גם being... ואולי שווה להוריד קצת ציפיות בחופש הגדול ולהבין שבחודשיים האלה עושים קצת פחות. יש פחות תפוקות. זה קורה ונערכים לזה מראש. אבל במסלול מקביל, מתרחש משהו לא פחות חשוב ברמת ההוויה שלנו. גם ברמת ה- being קורים דברים. יש שם איזושהי התפתחות, חשיבה, תכנון, השראות, כוונות שזורעות זרעים להמשך הדרך. מעצם העובדה שלא מחפשים לעשות כל הזמן, אלא נותנים לדברים להיות, שוהים בהם - בבלגן, בריק, בחוסר השיגרה ומקבלים אותם – קורים ניסים. דווקא שם צומחים דברים נפלאים. מבשילים צעדים. ה- being הוא חשוב כל כך ואנחנו נוטות לזלזל בו לפעמים.



שלישית, מנטרות ומחשבות חיוביות מעולם לא הזיקו לאף אחד. הילדים גדלים בסופו של דבר, ובסוף עוד נתגעגע לזה שהם קטנים, ואיתנו, ותלויים בנו וצריכים אותנו. הזכירו לעצמכן, שהרגע הזה - הוא מה שחשוב, ונסו לחבק ולהכיל אותו. זו תקופה, נקודה אחת על ציר הזמן. זה יעבור… כל המחשבות האלה הן חומר חשוב לשינון ולאימון. הדיבור הפנימי הזה, לעצמנו, העידוד שלנו כלפי פנימה - הוא חשוב ומחזק ומאפשר לקחת דברים בפרופורציות. נדרש כאן אימון ונדרשת הטמעה, אבל זה עובד.

רביעית, ועם יד על הלב, גם אני חייבת את האיזון הזה אחרי הסופ"ש. גם אני אוהבת לשים את הילדים במסגרות ולהיות עם עצמי ביום ראשון ו"לנקות שולחן" מדברים שנערמו עליו במהלך הסופ"ש. הבלאנס הזה חשוב לי. וחשוב לי השקט הזה עם עצמי מדיי פעם, לעיתים אפילו כשהילדים בבית. אז מה עושים? פשוט מבקשים את זה. לעיתים נדרשת אסרטיביות. ולעיתים פשוט צריך ליצור את זה. הילדים שלי כבר יודעים שבחופשים, בימים שאין מסגרת (כולל בשבתות), שעות הצהריים הן הזמן שלי לעצמי. הוא לא משהו לזלזל בו. להיפך! הוא נחוץ כדי שיהיו לי אנרגיות אחר כך לכולם. אז תזכרו לבקש לעצמכן קצת שקט. או תיצרו אותו לעצמכן (תופסים איזו פינה שקטה ועושים משהו כייפי לעצמכן). כולם מסביבכן ירגישו אחר כך בהבדל.



אז מאחלת לכולנו חופש בטוח ונעים עד כמה שניתן, ובעיקר שיעבור בשלום.

לכן, לילדים, ולבריאות הנפש.

ותהיו עדינות. עוד שנייה הם כבר יוצאים מהבית ואנחנו נכתוב פוסטים סוחטי דמעות של געגוע ואיך הכל היה יותר קל כשהם היו קטנים.... ;-)



118 צפיות0 תגובות

Commenti


hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page