הימים האחרים

לא האמנתי בחיים שאכתוב פוסט בימי מלחמה. מלחמה אמיתית שבאה אחרי טבח מפלצתי, חורבן נוראי, שואה של ממש. הדברים לא נתפסים. יש כל כך הרבה זוועות לראות, סיפורים קורעי לב לשמוע, מידע נוראי להכיל - שהמוח מסרב לעכל. והלב מרוסק דק דק.

כבר שבועיים וחצי שאני רוצה לכתוב משהו - וכלום לא יוצא. אני אשת מילה. המחברת והעט הם אמצעים לפורקן רגשי עבורי בדרך כלל, אבל משהו באירועי ה-7 לאוקטובר היה כל כך מטלטל ומצמית, שלא יכולתי לכתוב כלום. וכי מה עוד יש לומר שלא נאמר??? אלוהים אדירים…

אבל המחשבות המשיכו להתרוצץ במוחי, לא מרפות, ואין שקט. תחושה קשה של חוסר מיקוד ומחשבות שבורחות כל הזמן לדבר הנורא שהיה, ועודנו. אז לילה אחד כתבתי רשימה. בחושך, במועקה, בציפייה אל הלא ידוע. עוגנים. רשימת עקרונות שמנחים אותי בימים הטרופים האלה, והחלטתי לשתף. אולי "ידבר" אליכן, אולי תמצאו בכך נחמה, חיזוק או נירמול.

1. לא הכל מובן הרבה מאד דברים שאני עושה מאז ה-7 באוקטובר, אני בכלל לא מבינה. And yet - אני עושה אותם: אורזת תיק לממ"ד, מדווחת בשגרירות האמריקאית שאנחנו אזרחים שנשארים בארץ, מאבזרת את הממ"ד ודואגת לנעילה מבפנים, מסדרת wifi בממ"ד, למרות שיודעת שהוא פולט קרינה מסוכנת בחדר קטן כל כך, לוקחת סכין מטבח ושמה ליד המיטה.... לא הכל מובן. לא הכל רציונלי. אבל אלה דברים, פעולות ומעשים שמשקיטים קצת את הלב החרד. ומה שמשקיט, גם אם הוא לא מובן - הוא בסדר גמור.

2. זה לא הזמן לשאלות גדולות

הרבה שאלות גדולות עולות בי מאז שהחלה המלחמה. האם כך אני רוצה לגדל את ילדיי - בחרדה תמידית? האם נמשיך לגור פה ביום שאחרי? ואיזה מקום אחר בעולם מחכה לנו?!? איפה נרגיש באמת בטוחים? על מי נסמוך?

לפני כמה ימים שיתפה אותי מישהי שאני מאד אוהבת, שהיא מתלבטת בתקופה האחרונה לגבי הריון נוסף והימים האלה, גורמים לה לחשוב שלא. אין צורך בילד נוסף. מה שיש הוא עולם ומלואו, ולאיזו מציאות נוראית ממילא אנחנו מביאים ילדים…

מישהי מקסימה נוספת, שמתגוררת בשיגרה ביישובי הדרום סיפרה שהיא מתפללת שטיל יפול על ביתה החדש, שנבנה בימים אלה, כדי שלא תצטרך לחזור לשם… איך נחזור!? היא שאלה ואני אמרתי לשתיהן, שעכשיו זה לא הזמן לשאלות גדולות. כך אני אומרת לעצמי, וכך אני אומרת גם לכן. כפי שהלוחמים האמיצים שלנו אומרים שעכשיו הם לא מתאבלים, לא עוצרים לחשוב על המחדלים והעוולות, כי הם נלחמים וממוקדים במטרה, כך גם אנחנו. אנחנו עדיין בתוך מלחמה. רק לכשתסתיים, נוכל לשוב ולחשוב בבהירות ולקבל החלטות שקשורות ללב שלנו, לקישקעס, למוח - ולא להתנהל מתוך בלבול וחרדה ופאניקה גדולה. עת לכל דבר… עכשיו מלחמה וכן... עוד יהיה הרבה מאד על מה לחשוב אחרי.

3. עקרון הביחד

להבדיל אלפי הבדלות, בחיים הקודמים שלנו, לפני ה-7 באוקטובר, טסנו לחופשה משפחתית מורחבת. אבא שלי היה מוטרד מהעובדה שכולנו טסים יחד: הורים, ילדים, נכדים באותה טיסה ואני כל הזמן אמרתי: להיפך! רק ביחד. אם חלילה משהו קורה - כולנו יחד. אין יותר טוב מזה, מבחינתי. יש משהו בידיעה שכולם ביחד שמנחם ומרגיע. ואם חלילה משהו קורה - זה היה גורלה של משפחה. כי המחשבה על חוסר האונים שבנפרד היא בלתי נסבלת עבורי (אני לא מסוגלת לדמיין מה אנשים שאיבדו כל כך הרבה מיקיריהם בבת אחת - עוברים כעת). גם בימים הנוראיים שאחרי ה-7 באוקטובר, עקרון הביחד מנחה אותי. ואם חלילה משהו קורה - רק ביחד.

בממ"ד יחד, בבית יחד, ביציאה לרחוב יחד. זה מה שעובד בשבילי ומרגיע אותי.

4. לעטוף באהבה חוסר אונים מוחלט הוא לקרוא את כל הסיפורים האיומים של הטבח בקיבוצי הדרום. תחושת אשמה שלהם קרה הנורא מכל, בעוד אנחנו ספונים בביתנו, פריבילגים להמשיך חיים רגילים (עד כמה שניתן) בעוד עולמם חרב עליהם. סיפורי הגבורה וסיפורי הזוועות מתערבבים זה בזה וכבר אין דמעות ואי אפשר באמת לבכות, למרות שהבכי עומד בגרון. כולנו הלומים לנוכח התמונות של אותם ילדים, חיילים צעירים, חברה' שיצאו לרקוד את החיים במסיבה ולא חזרו, משפחות שלמות שנמחקו ושכבר לא יחזרו הביתה, ולמרות הכל, איכשהו - תקווה גדולה לשיחרור החטופים שלנו. כל אחד מכיר מישהו, וגם אני לצערי מכירה, ובכל יום אני תוהה מחדש - איך מושיטים יד למשפחות שאיבדו את יקיריהן? מה אומרים? איך מנחמים, כשאין באמת נחמה??? בגיל צעיר יחסית ליוויתי משפחות שכולות במסגרת אגף השיקום של משרד הביטחון. עד היום אני בקשר עם המשפחה האהובה שבה תמכתי, ומהמחוייבות האישית הזו יש לי עד היום 3 חברות טובות-טובות, שצועדות איתי כבר 25 שנה! אבל שום דבר לא באמת מכין אותך להיות בקשר, לתמוך, וללוות משפחה שאת מכירה מקרוב ושהאסון פקד אותה, טרי טרי. הרצון לחבק, לעטוף, לעזור - הוא דחף עמוק, ויחד עם זאת - קשה מנשוא. ההתלבטויות עצומות: מה להגיד? איך להתנסח? האם לשלוח שוב הודעה? האם זה כבר מציק? מה אפשר לעשות למענם? וכו'. רק דבר אחד אני יודעת – לעטוף באהבה. זה אף פעם לא מזיק. אז אם אתם מכירים מישהו כזה, תעטפו אותו. כל אחד ומה שהוא צריך, במינון הנכון לו ולפי מידת הקירבה שלכם. רק לא לשכוח אותם בכאבם.

5. בלי שיפוטיות את לא מבשלת לחיילים? את לא מתנדבת איפשהו? מה, את בקיפאון? למה את לא נרתמת לעזור? תגידי תודה שאת במקום מוגן ולא במקום שמגיעים אליו טילים, או שמחבלים חודרים! איזה מזל יש לך שבעלך לא מגוייס ושאין לך ילד בצבא.... אז רציתי להגיד די! מספיק עם כל התוכחה, השאלות, הציפיות והתחושה שחייבים לעשות כל הזמן, כי באופן יחסי לא נפגענו. כל אחת תעשה כפי יכולתה, בקצב שלה, בזמן המתאים לה ובאמצעים (האנרגטיים, הכלכליים, עם תעצומות הנפש) העומדים לרשותה באותה עת. זה הזמן להפסיק להיות שיפוטיות כלפי אחרות, זה הזמן להפסיק לבקר ולדרג אותנו על פי העשייה והנתינה שלנו. כל אחת כפי יכולה, יום ביומו.

6. מחשבות חיוביות, בשורות טובות דמיינו. אל תוותרו על זה. דמיינו שהם חוזרים, החטופים. דמיינו שהמלחמה מסתיימת, שהחיילים שלנו חוזרים בשלום הביתה, בניצחון מוחץ. דמיינו את היום שאחרי. חשבו מה תעשו בו. במה תהיו יותר טובים. חשבו על שגשוג ופריחה מחודשת. נכון, לפרקים זה נשמע הזוי, אבל אין ברירה.

מחשבות חיוביות ממגנטות עוד מהחיובי ובוראות מציאות. אנחנו חייבות לחשוב על בשורות טובות! בימים האלה עשיתי לי מנהג: בכל לילה, לפני השינה, במקום לגלול שוב ברשתות החברתיות ולהיחשף לעוד מראות וסיפורים איומים, אני פותחת פינטרסט, לאסקפיזם טהור. וגם להוריד את מפלס הלחץ לפני השינה ולעבור מזוועות לתקוות. שם אפשר לצלול, ולו לכמה דקות, למחשבות חיוביות. להיזכר בחיים שלפני, להתפלל לניסים ולבשורות טובות. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!" (ולו רק בכוח הדימיון והמחשבה)

אני רוצה לסיים עם האמונה, התקווה והתפילה הגדולה - שעוד נדע ימים טובים מאלה. מחבקת את כולכן, וזמינה עבורכן תמיד פה. כתבו לי. אל תתביישו. זה ממלא ומחזק את שני הצדדים.

״אנחנו עוד נראה את הימים האחרים,

אשר מעבר להרים העשנים, הבוערים.

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים

עולים, באים מן הבקעה, יורדים אלינו מן ההרים,

צוחקים את האביב, האהבות, הנעורים

ואת הדברים אשר שכחנו כבר איך הם נראים.״

(הימים האחרים / חיים חפר)