תנועת ההאטה

כבר לא מעט זמן שאני רוצה לכתוב על תנועת ההאטה ולא יצא. אולי כי הכל קורה סביבי כל כך מהר ואני מתאימה את עצמי: מזדרזת לסיים משימות, להספיק כמה שיותר מתוך רשימותto do בלתי נגמרות, להיות מחויבת להפקות אירועים תלויי תאריך (ימי הולדת, אירועי עבודה שונים, סדנאות וכו'), ובכללי, לרוץ בקצב החיים המהיר שהעולם המערבי הכתיב, כך שלא תמיד מגיעה להאט כמו שאני רוצה, ובכלל זה - לכתוב פוסטים העוסקים בנושאים חשובים, כמו זה.

למען האמת, את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בקיץ, כשהרגשתי שמשהו בי האט. אולי היה זה החום הגדול שהתיש אותי, או סופה של השנה ותחושת חוסר אנרגיה כללית שאפפה אותי... בכל אופן, התנועות שלי הפכו להיות רכות יותר, פחות ממהרות. תנועות שיש בהן חמלה. בעיקר כלפי עצמי…. מן הבנה כזו, שלא צריך למהר. אפשר גם לאט יותר. ולא נורא אם ההספקים יהיו פחותים. לאט זה מדוייק לי יותר, חשבתי לעצמי אז, ואולי אלו תובנות הגיל, או שזו רוח התקופה הקשוחה הזו, ואווירת הימים הנוראיים שגוזרים עליי האטה… אז מרוב שהאטתי, יצא שלא כתבתי על זה פוסט והנושא נותר זנוח, על ריצפת חדר העריכה.

ואז בא החורף. ובחורף, שמתי לב שזה בכלל עובד לי הרבה פחות. תנועת ההאטה שלי הולכת לאיבוד. משהו בי נמרץ יותר בחורף: פחות חם לי, אני לא מזיעה (ואז גם פחות עצבנית :-)), יש לי יותר אנרגיות ויותר מוטיבציה. בקיצור, יצאתי מבולבלת.

אבל אז, נסענו תומר ואני לרומא (בחורף!). ופגשנו את אליקו. למי שלא מכירה, אליקו הוא בחור מהמם ומלא צ׳ארם, שעושה סיורים קולינריים ברומא (אם מזדמן לכן להיות בסביבה, לא להחמיץ סיור איתו!) ותוך כדי זלילה, צעידה והקשבה להסברים ולסיפורים המרתקים של אליקו, דיברנו גם על האטה. לאיטלקים, מסתבר, יש מוטו שאומר: ״המתיקות שבלעשות כלום״. Il Dolce Far Niente The sweetness of doing nothing הם לוקחים את החיים יותר בקלות. עובדים, כמובן, אבל גם יודעים לעצור ולעשות הפסקות, לשבת על ספסל ולבהות, לקרוא ספר עם כוס יין, להאט ולא לעשות כלום. להנות מהשמחות הקטנות של החיים. הם הבינו כבר מזמן שהמרדף הבלתי נגמר אחרי העשייה – יכול להמתין קצת. זו חלק מתפיסת עולמם ומאיכות החיים שלהם, וזה מדהים בעיניי וגרם לי לקנאה עזה, שזו התרבות שבה הם חיים. האיטלקים מאמינים ב- Vita lenta. כלומר, לקחת את החיים באיטיות (אפילו יש חשבון אינסטוש שמיועד לכך!). ואני חושבת לעצמי - איזו הסתכלות בריאה על החיים!

לטענת האיטלקים, אנחנו הישראלים - כל הזמן רצים, בעוד שלמעשה רצוי שנדלג, ובעיניי זו השראה. תרבות שזו תפיסת עולמה, מיטיבה עם אנשיה.

ובכלל, נראה שיש מגמה כזו בעולם של slow living. להאט, לחיות יותר ממקום של תשומת לב, של נוכחות ברגע, רוגע ושלווה. כמה הייתי רוצה שזה יהיה חלק ממציאות חיי מ- 1 עד 10? כנראה 11. אבל נראה שאנחנו, מבחינה תרבותית, רחוקים מאד מהלך החיים הזה. פה, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, אנחנו כל היום בריצות. דוהרים ממקום למקום. עובדים, אוספים, מסיעים את הילדים לאלף חוגים אחר-הצהריים, בין לבין דוחפים עוד משימה או שתיים, רודפים אחרי הזנב של עצמנו ומסיימים את היום עם הלשון בחוץ…

אבל, גם בתוך הכאוס ובסדר היום האינטנסיבי של החיים בארץ, אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה חשוב למצוא את הבאלאנס ולהאט מדיי פעם. להכניס ל"סיסטם" שלי את המחשבה הזו, על עצירה. על רגעים של בטלה, כדי להנות מהדברים הקטנים שלחיים יש להציע, ושאנחנו כלל לא ערים להם בתוך מרדף החיים. לנסות לחשוב: איפה מאטים את המרוץ לרבע שעה? לעצור ולשאול את עצמנו: האם עשיתי משהו בשבילי היום? ואם לא, אז מה אני יכולה לעשות עבורי עכשיו?

מנדבת לכן כאן רשימה קצרה של רעיונות: לשתות קפה בשמש החורפית להאזין למוסיקה לצפות בשקיעה ללכת לים - לצעוד או פשוט לשבת על ספסל ולבהות לשבת במרפסת עם כוס יין לקרוא 10 דק מספר שמעניין אותנו לעסוק ביצירה: ציור, פיסול, כתיבה, סריגה או כל דבר אחר שאתן אוהבות לטייל בטבע

יש לכן עוד רעיונות? או: מה תאמצו לכן מהרשימה הזו? האם תסכימו להאט? ואיך תעשו את זה? אני כאן לעוד רעיונות, לשמוע על שלכן ולעזור לכן להצטרף אליי לפרקים - לתנועת ההאטה. עד שתיטמע בנו.

ואם חפצה נפשכן בעצירה מושלמת, בכמה שעות של האטה שלמה, אתן מוזמנות להצטרף אליי לסדנאות "אסתטיקה יומיומית" ולהקדיש זמן לעצמכן: זמן שהוא עבורכן, להתמלאות, התפתחות וטעינה מחדש. ב- 7/3/25 (יום שישי) ניפגש בסדנא מדהימה ליצירת לוח חזון וב- 19/3/25 (יום רביעי) ניפגש ב"שמחות קטנות של יום חולין" #3 מזמינה אתכן לזמן מתוק ומלא בהנאה, בהשראה ובהעצמה. כתבו לי לפרטים נוספים ולהרשמה.