העברה בין-דורית

כשהיינו ילדים, היינו נוסעים בכל קיץ לפלימס שבשוויץ (כשעה וחצי נסיעה משדה התעופה של ציריך). מדי יום היינו הולכים לאגם, שמימיו בצבע טורקיז, וכדי להגיע אליו, היה צריך לעשות הליכה ארוכה ביער ולרדת במעלית שהיא סוג של רכבל, שהיה יורד ועולה בין העצים הצפופים, עד שנגלה האגם והנוף ההורס ביותר. היינו משתכשכים במי האגם הקרים או שטים בו בסירות גומי. היינו שוכבים על הדשא הצומח ומשתזפים בשמש האירופאית הנעימה ופוגשים את המשפחה הגרמנית שהגיעה לשם כמונו, בכל קיץ. לראות את ילדיהם גדלים, היה מעין מראה עבורנו, לראות גם את עצמנו גדלים ומתפתחים וצומחים משנה לשנה… הייתי משחקת עם סבתא שולה סקראבל, קוראת ספרים ושומעת אלטון ג׳ון בדיסק-מן שלי ונטענת לקראת שנה חדשה. היינו אוכלים באותן המסעדות, עם אותו אוכל טעים וגלידת Movenpick חלומית בסיום הארוחה. לפעמים ישנו במלון, והיו קיצים ששכרנו בית, שהוא מעין בקתת עץ מרווחת (בשפתנו: צימר) והתכסינו בשמיכות פוך מפנקות - גם בקיץ. הכל היה נקי: האוויר, המצעים, הבית השכור, האגם, הכבישים, המסעדות. שוויץ כמו שוויץ.

סבא וסבתא שלי ז״ל, ניצולי השואה, היו נוסעים לשם גם הם בכל קיץ. הם היו מגיעים מהארץ לחודש, עם כל הגווארדיה הפולנית שלהם למלון ״קרסטה״, שהיה מתמלא בחברה׳ שלהם. הם היו אוכלים שם 3 ארוחות ביום, בחדר האוכל, עם המלצרית הגבעולית, השתוקה, עם הצמה הארוכה שנתחבה לתוך חולצתה (עד היום פרצופה עולה בדמיוני), ומשחקים ״קלופים״ בערב, ומדברים יידיש וצוחקים את החיים ומבסוטים שהבן והנכדים, עם הכלה והחמות היו מגיעים לבקר. זו הייתה הגאווה שלהם! סבא היה צועד לאגם, את כל הדרך הארוכה הזו, בכובע טמבל ומכנסיים קצרים ולובש את החיוך המנצח שלו. זה שהערים על כל שונאיו, ועל כל גודעי משפחתו, ועל כל מי שרצה להשמידו. הנה, שלושה דורות של גליקמן קמו להם ואין ניצחון גדול מזה לאיש ששרד וניצל מהתופת.

הקיצים בפלימס צרובים בי גם שנים רבות אחרי, וזכורים לי כחוויה מיוחדת. קיץ כייפי, משפחתי, מלכד וממלא בשלווה.

היה שם כל כך יפה וטוב. והוריי השכילו לחזור על זה במשך שנים! העברה בין דורית שכזו...

משהו ברוטינה הזו, בכל קיץ מחדש, במפגש עם סבא וסבתא, בבילוי העצל הזה - שלא היה בו ״הוא-הא״, לא אטרקציות ולא תגליות חדשות ולא חידושים והמצאות, אלא שיגרה רגועה, פשוטה, משל היינו כבר מקומיים שחוזרים הביתה, הייתה עבורי באופן אישי איזשהו עוגן, והעניקה לי המון שקט ונועם וכמובן - השאירה אותי עם הרבה זיכרונות טובים ומשמעותיים.

להבדיל אלפי הבדלות (ובעצם, בשנה כזו אני לא בטוחה שחלקנו לא עבר ועדיין עובר שואה בעקבות אירועי ה-7/10) בפסח השנה, נסענו לבקר את הוריי בשוויץ.

גם בשנה שעברה היינו שם.

ופתאום, באחת הנסיעות שלנו בחופשה, מצאתי את עצמי מספרת לילדיי על פלימס, ועל סבא וסבתא שלי, ועל זיכרונות הילדות שלי מהנסיעות לשוויץ, ואמרתי להם שזו הייתה מסורת משפחתית נהדרת ושהלוואי שנוכל גם אנחנו לשמור על המסורת הזו ולבקר את סבא וסבתא שלנו (הוריי) בשוויץ עוד הרבה שנים טובות ומלאות. מן משהו כזה שעובר מדור לדור: החוויות, הנופים, האוכל, המקומות הקבועים, המלון האהוב, הריחות, מזג האוויר וגם אלבומי התמונות של אחרי החזרה, שאליהם נצמדים ודרכם חיים את החופשה שוב ושוב - כל אלה יישארו צרובים לעד בליבנו, בזיכרוננו, ב- DNA המשפחתי שלנו.

בכלל, אני פריקית של מסורות. ומסורות משפחתיות בפרט. כל דבר שהוא עקבי, חוזר על עצמו, בלעדי לנו ומסמל את המשפחה שלנו - הוא מנחם מבחינתי ועושה לי נעים בלב: תמונות משפחתיות בערב חג, חגיגת יומולדת עם חברות קרובות, כרטיסי גירוד לחוגגים, טקס נרות על עוגה ומתנות ביום ההולדת עצמו, הדלקת נרות בשישי, כשאנחנו בבית ונהנים מארוחת ערב יחד - כל אלה הם המנהגים שלנו והם יקרים מפז וברור לי שיהיו חרוטים על לוח ליבנו לעולמים ואולי חלקם יעברו גם הלאה, בין הדורות, ואולי יקבלו טוויסט וישתכללו, אבל לעד יהיו מושתתים על מה שחוו הילדים בבית, בילדותם.

דווקא היום, יום אחרי יום השואה, ביום הנורא הזה שבו צפים סיפורי הזוועה וקריטי שנזכור, שנזכור ולא נשכח לעולמי עד, ודווקא בתקופה האיומה הזו שאנחנו עוברים כעם, כמדינה, אני דווקא רוצה להיזכר בכוחות הנפש, בתקומה, בתקווה, בחיוך. אני רוצה להיזכר במשפחה שהקימו סבא וסבתא שלי. בדורות שקמו אחריהם. בזכרונות ובחוויות שהיו לנו יחד, אחרי התופת שעברו.

במיוחד בתקופה הזו, אחרי השבעה באוקטובר, חשוב לי במיוחד לכתוב לזכר סבא וסבתא שלי, שורדי השואה: לזכרה, שלא אמרה אף לא מילה על השואה ולא דיברה על זה אף פעם. ולזכרו, שדיבר בלי סוף והיה מאד לא ברור ומבולבל והיה קשה להבינו, בטח בתור ילדים…. לכבודם, שקם להם דור רביעי ואילו היו פה - היו נהנים משפע הנינים, ושמחים על התקומה ועל הניצחון הפרטי שלהם.

ולחיי הוריי, שיהיו לי בריאים, שמאפשרים לנו להמשיך את המסורת המשפחתית, ולייצר זיכרונות וחוויות משפחתיות רב דוריות. וגורמים לנו לא לשכוח מהי משפחה, ומהם הדורות, ומהן מסורות ומהו יחד, מאוחד ומנצח.