סיפורי אאוטפיט #9
עודכן: 10 באוק׳ 2020
היא ישבה ודיפדפה ב- KINFOLK שזה עתה הגיע בדואר מחו״ל. עצם זה שישבה, היה כבר חידוש. לאחרונה, מצאה עצמה רוב הזמן מתרוצצת אחרי הילדים ותהתה מתי כבר יהיו בגיל שתוכל לשבת בשקט כשהם באזור. המלצר הניח את הקפה הקר מולה והיא לגמה מהקשית בצמאון רב, כמו מחזירה לעצמה שעות של שפיות מעורערת. היא המתינה שדניאלה תגיע ויחד ידונו בעיצוב הדירה החדשה. היא השתדלה כל כך להמשיך לעבוד כמעצבת, למרות גידול הילדים, העומס והעייפות. היא הרגישה שזה מחזיק אותה יצירתית, חיונית ומחוברת לחיים. ידה החליקה בלי משים על חצאית המשי הירוקה שלה והיא חשבה שתציע לדניאלה להפוך את הדירה החשוכה בשדרות נורדאו לירוקה – להכניס בה חיים באמצעות עציצים, סוקולנטים, וצמחי תבלין במרפסת. היא הציצה בשעונה ותהתה מדוע דני מתעכבת. היא זרקה מבט בסנדליה, שגרמו לה לחוש קיצית ונערית. כמעט כמו בנותיה הקטנות שהלכו לגן בסנדלים…
היא שיחקה בטבעות שעל אצבעותיה ולבסוף הוציאה את הנייד מהתיק החום הקלוע שלה, שרצועתו עוד הייתה מונחת עליה ב"הצלב", ובדקה לאיזו שעה קבעה עם דניאלה.
היום והשעה היו מדוייקים. היא סימסה לדניאלה, התעניינה אם הכל בסדר, הביטה סביב ולבסוף החליטה להישען לאחור ולהנות מהשקט. ליהנות מהרגע, גם אם הוא עוד מעט יחלוף. היא היטיבה את משקפי השמש על אפה, הביטה אל על, ואז עצמה את עיניה. היא נשמה עמוקות. שקט. בלי הילדים המתוקים שלה. בלי המרדף המטורף אחריהם. אחרי הזמן. אחרי הספקים, משימות ורשימות בלתי נגמרות. אחחחח…. תענוג!
קרקוש מפתחות נשמע ממרחק, ואז הוטח על השולחן כלאחר יד. ״סורי על האיחור״, אמרה דניאלה במעין קוצר רוח. ״הגדולים לא קמו בזמן. הייתי חייבת להקפיץ אותם לחטיבה…״.
Comments