קפה בקיבוץ

לפני המון שנים, עת הייתי תלמידת תיכון בארץ זרה, הצטרף אלינו בחור חמוד מישראל. שני דברים אני זוכרת עליו בבירור. קראו לו נועם והוא הגיע מקיבוץ קבוצת שילר. במקום כזה, בלב אירופה, שהיה סוג של קיבוץ גלויות, למדתי להכיר את מפת ארץ ישראל על פי מקומות המוצא שמהם הגיעו הישראלים לבלגיה. כך נחרט במוחי קיבוץ קבוצת שילר.

לפני כחודש קבעתי להיפגש עם חברתי המהממת שירי. יצאתי מאזור הנוחות שלי ונסעתי (תקלה: בלי וייז!!!! כבימי הביניים…) לכיוון שלה. בקשתי היחידה הייתה שתמצא לנו מקום קסום לשבת בו, שנוכל לאכול, לקשקש ולהנות ואולי גם ייצא מזה פוסט שווה לבלוג. היא מיד הציעה את קפה רונה בקבוצת שילר ואני התייצבתי כחיילת ממושמעת, כי על שירי אפשר לסמוך שתדע מה טוב, מה גם שלהגיע לקיבוץ של נועם – עורר בי איזו סקרנות ונוסטלגיה שהתערבבו זו בזו. אז מה עלה בגורלו של נועם (שאפילו בשם משפחתו אינני מצליחה להיזכר) – לא גיליתי, אך נהניתי עד מאד מבית הקפה הזה באמצע הקיבוץ, ומהקיבוץ שכל כך קרוב לעיר. בין המרפאה, לחדר האוכל ולמזכירות הקיבוץ, שוכן לו בית הקפה החמוד הזה. חניה יש בשפע ואווירת כפר למכביר, כאילו נחתנו ביקום מקביל. ריח הרפת היכה באפי, הנופים החקלאיים שנפרשו לפניי הרחיבו את ליבי והכלב השחור הגדול שנכנס איתי לקפה רונה, זכה לקבלת פנים חמה אפילו יותר מזו שקיבלתי אני! 🙂

ישבנו לנו בפנים והתענגנו על ארוחת בוקר מעולה. אני לקחתי ארוחת ״בוקר בקיבוץ״, שכללה שתי ביצים עשויות מצוין, סלט ירקות רענן, שלל מטבלים – כך שלא שיעמם לרגע בפה ולחם מעולה. שירי הזמינה שקשוקה ים תיכונית, שהדיפה ניחוחות מעולים של תרד וחצילים וערבה לחכה.

אז כאמור, את נועם לא מצאתי, אבל את קפה רונה כן. והוא הזכיר לי בהרבה את נועם ההוא: פשוט, דוגרי, בלי דאווינים, איכותי ומחוספס. לא תמצאו בו יופי מיוחד, אלגנטיות, או אסתטיקה יתרה, אלא פשטות כובשת. והטעמים היו לגמרי שווים ביקור ונסיעה עד לקבוצת שילר (או: גן שלמה, באזור רחובות).

אז אם בא לכם, כמוני, לצאת מאזור הנוחות שלכם, לשאוף אוויר קצת אחר, וליהנות מפשטות טובה וממרחבים פתוחים – סעו לבקר את הקיבוצניקים בקיבוץ. לא תתאכזבו.