סליחה, אכפת לך שאצטרף?

טוב, הייתי חייבת. פשוט כי שמתי לב שהתופעה הזו הולכת וגדלה. הולכת ונעשית רווחת יותר ויותר. ואני קצת בשוק, למען האמת. אז נכון שהפוסט הזה הוא אחד ההזויים, אבל מאד מעניין אותי מה תגידו על זה. וזה הולך ככה:

אני תופסת לי שולחן בבית קפה ולמרות שלאנשים נדמה שבאתי להעביר לעצמי את הזמן בבטלה מוחלטת, לראות סרטונים בטלפון או סתם להסתכל סביבי, אני לרוב עובדת. כותבת פוסטים לבלוג, סוגרת פינות בעבודה, פותרת עניינים הקשורים לבעל, לבית, לילדים ולעסק וכו’ וכו’. ובעצם, למה אני בכלל צריכה להסביר!?! גם אם אני בוהה בקיר – זו זכותי המלאה!!! על הדרך אני גם מתפנקת בקפה ואוכלת איזה כריך. או אז, באה מישהי (לרוב זה נשים), ושואלת אם אכפת לי שהיא תצטרף אליי לשולחן (בדרך כלל, זה קורה במקומות קטנים שבהם אין הרבה מקום לשבת, כשהמקום עמוס וכשאין שולחן פנוי). *התמונה מכאן

במקרה אחר, כשעוד הייתי טירונית בתחום, ביקשה אישה מבוגרת לשבת איתי, בשולחני (והרי ידוע שלא נעים לסרב לאנשים מבוגרים). או אז הצטרפו אליה פיזית (!!!) שתי חברות נוספות ו״אכלו לי את הראש״ עם פטפטת. ממש כאילו באו להדיר אותי מהשולחן! טוב, זה כבר היה מוגזם לי ממש וגמלתי בליבי שבפעם הבאה אני פשוט אומר את האמת. , שלא, לא מתאים. וכן, כן אכפת לי שיצטרפו אליי. אינני מעוניינת!!!

*התמונה היפה מפה.

לפני כמה חודשים טובים, נסענו לאילת והתיישבנו לנו באיזו זולה מרווחת ונחמדה על חוף הים, שהתאימה בדיוק לכל בני משפחתנו. כשכולם נכנסו למים ואני נשארתי לשמור על הציוד והמקום, ניסו אותי לא פחות משלוש ״חבורות״: “תגידי, אפשר לשבת כאן?” “כמה אתם? את צריכה את כל המקום הזה?” וכיו״ב. האמת, הייתי די המומה! מה נראה לכם??? שסתם התיישבתי לי לבד במקום הזה, שמתאים למשפחה??? והאם נראה לכם טבעי שבאתי לחופשה משפחתית כדי לבלות באותו שולחן עם זרים גמורים!? היה נדמה לי אז, יותר מתמיד, שזהו מנהג מוזר שסיגלנו לעצמנו, הישראלים. מנהג שבשום מקום בעולם לא היה עובר. לא מדמיינת שבמקום אחר בעולם פולשים כך לפרטיותם של אחרים, מתיישבים בגסות ״על החיים״ של אחרים, מבלי שיהיה אכפת מהזולת, שבסך הכל ביקש לעצמו פינה שקטה לבד או עם בני משפחתו. כל אחד דואג לעצמו ולאינטרסים שלו, גם אם זה בא על חשבון אחרים… פחות יפה!

באחד מימי שישי האחרונים, כשהתופעה הזו חזרה על עצמה, כבר אזרתי אומץ ואמרתי לא. ניגשה אישה, שאלה אם תוכל לשבת איתי ובנימוס עניתי לה שאני מתנצלת, אבל אני לא מחפשת שותפים… פשוט התחלתי לומר את האמת. כי הלו, זה לא ספסל ציבורי בגינה שכל מי שרוצה מוזמן לתפוס את מקומו לצידי. זו פגישה שלי עם עצמי, שולחן שתפסתי לי ונוח ונעים לי להיות רק איתי. באתי בשביל השקט שלי, להיות עם עצמי, לקדם עבודה או עניינים אחרים. למה אני צריכה הסחות דעת של מישהו אחר!?! הגברת עשתה אחורה פנה והתעלקה על שולחן אחר, כנראה יותר ידידותי, ש״אכל אותה״ בגדול משום שהגברת נפגשה עם חברה. השתיים פשוט טימטו את השכל, עד שהזוג הראשון שישב שם, קם והלך.

אז אני מבינה שזו מן שיטה כזו. שיטת הברחה והשתלטות על המקום, אבל היי, מה קרה ללעמוד בתור? מה קרה לרשימת המתנה? מה קרה לדחיית סיפוקים? לכבוד למרחב של הזולת? מה קרה לסבלנות!?!?

*התמונה מכאן.

ומה דעתכם!? האם הפכתי להיות חצופה וגסת רוח מעצם העובדה שאני משיבה בשלילה לפונים??? האם אני לא זורמת? לא מנומסת? מה אתם הייתם עושים במצב כזה? יאללה, תהיו נחמדים ותכתבו לי.