תחזוקה חברתית
עודכן: 10 בספט׳ 2020
אתם כבר יודעים שלא מזמן מלאו לי 40 (ואם לא, אז הרי תקציר הפרקים הקודמים),
וכמיטב המסורת, חגגתי לי בבוקר בנות מפנק בביתי.
היה כל כך כייף, כמו בכל שנה!
חלק מהבנות הן גרעין שהולך איתי כבר שנים ארוכות, ואת חלקן האחר ״אספתי״ בשנים האחרונות
או בתקופה האחרונה.
כל אחת מהבנות שהייתה שם, היא יקרה לליבי ומיוחדת עבורי.
כל אחת מהן היא חוליה חשובה בעמוד השדרה שלי.
בזכות החברות עם הבנות האלה, עם הנשים העוצמתיות שבאו לחגוג איתי, אני נבנית:
גדלה, לומדת, צומחת, מבינה, מהרהרת, צוחקת, נהנית.
ואני חושבת שזה לגמרי לא מובן מאליו.

בחיים האינטנסיביים שלנו, עם ילדים ובעל ומשרה אחת או שתיים על הראש, בית שצריך לתפעל – על כל המשמעויות שלו, וגם קצת כמיהה לרגעי פנאי – מאד קשה לתחזק את כל הקשרים והחברויות. צריך למצוא לכך זמן, להיפגש, לשוחח, להקשיב, להכיל, לתמוך, להיות בקשר, לשמר ולתחזק את החברויות, אחרת – בחיים העמוסים שלנו היום, מאד קל לקשרים האלה להתמוסס ולהיעלם.

בחו”ל מאד מקובל שיש חברויות קרובות, עמוקות, שהן כמו משפחה.
יש ממש קהילה נשית, שבטיות כזו, שכמו מחליפה את המשפחה, שלא תמיד גרה בקרבה פיזית.
לעומת זאת, בארץ, מרגיש לי שהמשפחה היא לפני הכל.
המשפחה היא במקום הראשון ורק אחר כך מגיעות החברויות…
ואולם, אני מאמינה שקשרים חברתיים הם דבר סופר-חשוב, במיוחד לנו, האימהות, שצריכות לרפד את עצמנו ברשת בטחון מכילה ומפרה.
הקשרים האלו הם חיוניים לבריאות שלנו, לשמחת החיים ולאנרגיה שלנו.

יש כל מיני סוגי חברויות – קרובות יותר או פחות,
אבל באורח פלא, כל אחת מהן חשובה לנו במידה זו או אחרת וקריטית להתפתחות שלנו.
יש את החברויות הספורות האלה, שהן הקרובות ביותר, האינטימיות אפילו, שמתקיימות על בסיס קבוע.
קפה אחרי הפיזור של הילדים בבוקר, שיחה טלפונית כל יום או לפחות ווטסאפ חי ומלא רגש – בלי פתיח וגינונים של נימוס, אלא ישר ולעניין.
כמעט כמו משפחה, כמו אחיות.
בקשרים הקרובים האלה נפגשים בתדירות גבוהה יותר וההתעדכנות היא על בסיס יומי כמעט.
מבחינתי, הפגישות האלה מסדרות את הראש ונותנות לי דלק להמשיך.
זהו קשר בונה ומפרה, והכרחי לקיום – כך אני מרגישה.

בזכות החברות הקרובה הזו, האינטימית, אני חולקת את אשר על ליבי,
מדברת בכנות מבלי לחשוש שישפטו אותי, מחפשת עצה טובה, מקשיבה, לומדת, מחכימה,
שלא לומר צוחקת ונהנית.
הפגישות האלה הן כמו טיפול פסיכולוגי – חינם.

לעומת זאת, יש את החברות הטובות, שלא נפגוש שנה אבל זה תמיד ירגיש קרוב וניקח את המפגש מאותה נקודה שבה הפסקנו כאילו לא עבר המון זמן.
נתעדכן ונשלים פערים ותמיד יהיה כייף ומנחם.
אם משהו יקרה פתאום, שיחת הטלפון הכי קטנה והחברה הזו תסדר הכל, תפנה, תייעץ, תחבר ותהיה שם בשבילי בכל מאודה, גם אם השיחה האחרונה שהייתה לנו התקיימה חצי שנה קודם, במקרה הטוב.
זו החברה המיוחדת הזו, שיודעים שאפשר לסמוך עליה, להישען עליה והיא תהיה שם בשבילנו תמיד.
בטוב ובפחות טוב.
אלה הם אותם עולמות תוכן ויש כימיה ותמיד יהיה כייף ולא נוותר על הקשרים האלה ולו בשם הנוסטלגיה, ההיסטוריה המשותפת ובעיקר בעיקר – הנאמנות והאהבה שבלב.

ויש את החברויות האלה, של פעם בכמה חודשים או כשנפגשים בארועים מיוחדים. אלו הן בדרך כלל חברויות בקליקות, בקבוצות, אסופה של בנות שנפגשות תמיד יחד, מן דבוקה של חברות נפלאות, מיוחדות, שתומכות ועוזרות ומצחיקות וצוחקות יחד.

יש לי כמה קבוצות ווטסאפ מדהימות עם שכאלה, שם אנחנו מתאמות מפגשים
(חודש רק מתאמים, מפגש לעוד חודשיים 😂),
מקבלות ונותנות תמיכה, מחליפות מתכונים, עצות, אנשי מקצוע, רעיונות, צחוקים.
מעין שבט נשי כזה, חזק וחכם ואינטליגנטי.
בעידן שלנו, קבוצות ווטסאפ עוזרות מאד לשמור על קשרים מהסוג הזה לטעמי, וכשאין זמן למפגשים שוטפים, או להתראויות תכופות, זוהי הצלה של ממש.

בגילנו המתקדם (חחח כמובן), ליצור חברויות חדשות זה לא דבר קל, ברור מאליו או שיש בו בהכרח צורך. לרוב, המשבצת הזו כבר מלאה, ואין מקום להשקיע בחברויות חדשות, להכיר באמת, לעומק, להשקיע במפגשים בהתחלה, לחשוף ולהיחשף כדי לייצר קירבה.
לעיתים רחוקות קורה שאני פוגשת מישהי סוחפת, מעניינת בטירוף, ויש כימיה כזו, של חברות מתהווה,
שבאה בקלות ובלי מאמץ, והכל שם זורם ממילא, ששווה להיקשר לחברה חדשה.
לפתוח את לבנו בפני מישהי חדשה, ללמוד, להחכים, לתת, לקבל וליהנות.

כי במציאות של היום, כש״עוגת הזמן״ מוגבלת למדיי, חייבים לתעדף את החברויות. לא פשוט לשמור על כל הקשרים ולתחזק את כולם וחייבים לבחור את אלה שהכי משמעותיים עבורנו ולתעדף אותם. כבר קרה שקשרים נפלאים, עם בנות מקסימות, פשוט התמוססו להם מעצמם. לא כי קרה משהו, לא כי רבנו, או כי נמאסנו זו על זו, אלא כי פשוט אי אפשר לתחזק את כל החברויות כולן, ועם אלה שזה ממילא פחות חזק ואנרגטי, זה מתפייד מעצמו.
אני תמיד מעדיפה להשקיע בקשרים שעוטפים אותי, ש״מרימים״ לי,
שנותנים לי ערך מוסף ושאני מרגישה נתרמת בהם.
וגם – באלו שצריך ״להזיע״ עליהם פחות.
כלומר, הקשרים שעובדים ומחזיקים מעמד בזכות שני הצדדים,
במאמץ משותף ולא ב״הזעה״ של אחד הצדדים כדי שהקשר ימשיך להתקיים.
אחרי הכל, זו לא חובה.
זו זכות!


Comentários