top of page
חיפוש

שבט אחים ואחיות



כשהייתי ילדה, רצינו עוד אח.

לא אחות, אלא אח. חחח…

זה ממש צרוב בזיכרוני.

הייתי הבכורה ומתחתיי אח ואחות וסביב גיל 9-10 זכור לי שממש ביקשנו מההורים עוד אח.

רצינו להיות ארבעה ולאזן כוחות.

אפילו המצאנו לו שם: אורי.

אבא דווקא היה מאד בעד.

את אמא היה בלתי אפשרי לשכנע.

כידוע, העסק לא ממש עובד אם אחד מבני הזוג לא בעניין…

אז נשארנו שלושה, ונדמה שתמיד היה חלום כזה שיבוא ״אורי״ וישלים אותנו…





אתם כבר מכירים את החלום הפרטי שלי, לארבעה ילדים, שכנראה גררתי עוד מאז,

ולשמחתי הרבה התגשם לו לא מכבר.

אפילו קיבלתי ״אורי״ משלי: בן מקסים, אח לילדיי, שאיזן בין המינים אצלנו.



כמו שולחן, העומד על ארבע רגליים, תמיד היה לי בראש שארבעה ילדים זה מאוזן ונכון לנו.

ואז הגיע אנדי שהשלים את התמונה ואני אסירת תודה על המתנה המופלאה הזו.




כי הילדים, בעיניי, הם מתנה לחיים.

הם המתנה שלנו לעצמנו (ההורים), נכס עבורנו, ההשקעה הכי חשובה שלנו בחיים,

אבל לרוב, הם גם המתנה הכי חשובה אחד עבור השני (האחים).

נכון שלא תמיד אפשר לראות את זה במיידי, כשצעירים,

ונכון שלא פעם רבים, ומתווכחים, ונלחמים על המקום ועל תשומת הלב כשצעירים,

אבל כשגדלים, ועם הפרספקטיבה הנכונה, זו בהחלט המתנה הכי נהדרת שיש.


מאז ומתמיד רציתי משפחה גדולה.

הכרתי בחיי ילדים שהיו יחידים להוריהם, ולמעשה, אחת החברות הכי טובות שלי היא בת יחידה, כך שקיבלתי הצצה מקרוב על החיים לבד.

אני זוכרת שהיא הייתה ״מפצה״ על היותה יחידה אצל חברות קרובות, שהיו להן הרבה אחים, שם הרגישה כבת בית, כאחת מיני רבים, והצורך לא להיות יחיד, לבד, לעיתים בודד – היה מאד נוכח אצלה.

יתרה מזאת, לימים, בבגרותה, הדאגה הבלעדית להורים, בבריאותם ובחוליים, העובדה שאין חלוקת תפקידים בבית, ואין עם מי לחלוק חוויות, משימות, מטלות או עול – היא לא תמיד פשוטה.

נכון, שכשאתה ילד יחיד אין מקור להשוואות, וכבן או בת יחידים הילד הוא כל עולמם של ההורים

(זה לעיתים יתרון ועשוי להיות נחמד וחביב) אבל במשפחה גדולה, עם כמה אחים (וככל שיש יותר מאחד / אחת, מה טוב), תמיד יש בחירה: תמיד יהיה עם מי לשחק, תמיד יש מבחר מה לעשות – לבד, בזוג או עם כולם יחד, ונדמה שהחיים במשפחה גדולה הם מסיבה מתמשכת… (לפעמים מטורללת).




למעשה, אני חושבת שרובנו יצורים חברתיים ורובנו זקוקים לחברה.

לחוויית גדילה משותפת, עם אחים יש המון משמעות.

המחשבה של להיות ״דבוקה״, להיות אחד בשביל השני, לסייע, להקשיב, לחלוק זיכרונות ילדות משותפים כשגדלים, ואפילו המחשבה על קבוצת ווטסאפ משותפת – כזו רק של האחים – ולקבוע מעין ״מפגשי פסגה״, לאחים בלבד, זה קסום בעיניי.




כולנו מכירים את המשפט: "דם סמיך ממים", ומשפחתיות היא חשובה ביותר, אולי הראשונה במעלה, אבל יש גם חברים קרובים, שהם לפעמים המשפחה שאנחנו בוחרים. יש לי חברות שהן ״אחיות״ עבורי, קרובות אליי ויודעות עליי את כל העניינים המשמעותיים, וזו בהחלט תוספת מחממת וחיונית לחיים והיא כולה בחירה והחלטה.

אז כמה אחים אתם במשפחה הגרעינית שלכם? וכמה אחים נתתם לילדיכם!? מה טיב הקשר ביניכם? וביניהם? האם רציתם משהו אחר בתור ילדים (להיות יותר / פחות אחים)? ועכשיו כשאתם בוגרים, איך נראים לכם הדברים? יאללה, תהיו נחמדים וספרו על השבט אחים ואחיות שלכם…


תיוגים:

71 צפיות
hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page