top of page
חיפוש

פנינים לאור היום / סביון ליברכט & החיים ומה שלבשתי / שלי גרוס

עודכן: 10 בספט׳ 2020

את סביון ליברכט אני מאד מעריכה. סופרת שיודעת לכתוב היטב, סיפוריה חדים ומעבירי מסר, ומילותיה מוקפדות. זכרתי עד כמה נהניתי בזמנו מ״תפוחים מן המדבר״ שלה ומ״מקום טוב ללילה״ והודות להנאתי מהספר הראשון אפילו הלכנו בזמנו לצפות בהצגה הנושאת את אותו השם בתאטרון בית ליסין (בימים אלו גם מככב בבתי הקולנוע סרט בשם זה, המבוסס על הנובלה). עשר שנים לא ראה אור ספר פרי עטה של ליברכט, עד לצאתו בשעה טובה של ״פנינים לאור היום״. שמחתי בו והתחלתי לקרוא בחדווה, סומכת על ליברכט שתדע לעשות את העבודה כמו בספריה הקודמים. הפעם, מצאתי סיפורים קצרים, עמוקים וכואבים: סיפור מתקופת השואה, סיפורי בגידות, עיוורון, ניצול מיני, שכול, ילד נטוש המסתובב ברחובות, סיפור על העולם החרדי ויחסו להומוסקסואליות, על פרידה שלפני המוות ועוד ועוד מכות של החיים. הקריאה נעמה לי, על אף התוכן הלא פשוט. הספר כתוב בשפה גבוהה וכל סיפור בפני עצמו כתוב ומסופר נהדר, אם כי לא קל. חומרי החיים עשו אותו קשה: קשה לעיכול, חסר קלילות, בועט, מפריע, מקומם, מעציב. לקח לי כמה ימים ״להתאושש״ מסיפור אחד ולהחליט שהנה, אני מוכנה לצלול לסיפור הבא. הרהרתי בכל סיפור כשנגמר וחשבתי כמה חבל שזוהי לא נובלה שלמה, כזו שלא צריך להיפרד מהדמויות ומהעלילה במהירות הבזק. כן, זוהי אחת הבעיות עם סיפורים קצרים: הם נגמרים מהר מדיי… בזריזות רבה מדיי מגיעים לפואנטה וכבר עוברים הלאה, לדבר הבא.


את הספר הזה התחלתי לקרוא מתישהו בתחילת אוגוסט. ואז יצא לאור ספרה של שלי גרוס, יקירתי, חביבת ליבי. ואי אפשר היה להתעלם ממנו או להישאר אדישים כלפיו. הוא עשה באזזזז גדול סביבו, סיקרן אותי ולכן התפנקתי בו. הנחתי אותו ליד המיטה תוך הבטחה שאקרא בו מיד לאחר שאסיים את ״פנינים״ אבל הוא “בער” על שידת הלילה, ממש קרא לי משם לכבוש אותו ונעתרתי לו, מרגיעה את עצמי שנכון שלא נוטשים ספר באמצע, אבל כאן היו נסיבות מקלות: הסיפורים הקצרים של ״פנינים לאור היום״ מאפשרים הפסקה בין סיפור לסיפור, לא קוטעים שום רצף, מאפשרים לקפוץ לרגע לספר אחר ואחר כך לשוב אליו, כקוראת נאמנה שאינה מפקירה. וכך היה! את ״החיים ומה שלבשתי״ קראתי תוך שישה ימים. זמן שיא מבחינתי! למעשה בלעתי אותו. בין ימי ההסתגלות לגן החדש של נלי, בין החגים והחופשות של הילדים, פשוט גמעתי ממנו. ההבדלים בין שני הספרים היו בולטים כמו יום ולילה: האחד – כבד ורציני, השני – קליל ומלא חן והומור. למעשה, אין שום מקום להשוואה בין שני הספרים, מלבד העובדה שהם נחו לי על שידת הלילה בו זמנית. על ״החיים ומה שלבשתי״ אמרו שהוא נכנס לקטגוריה של צ׳יק-ליט, שהוא קליל וחכם, נטול מאמץ, אלגנטי ושנון. אני יכולה רק להסכים ולכתוב שהכל נכון! אישית, נכבשתי בכתיבה הפשוטה, הקולחת של גרוס, ברשימות שלה (מתה על זה! זה גאוני בעיניי!!!) בסיפור הקליל על עולם האופנה, ובעלילה עם הסוף הטוב והמזכך. נהניתי לקרוא על ״מאחורי הקלעים״ של מערכת עיתון, על פריז, על אופנה ועל בחורה אחת בת ארבעים, נשואה פלוס שניים, המתמודדת על משרת העורכת הראשית של המגזין בו היא עובדת ומפסידה לאויבת הכי איומה שלה. ספר קליל וזורם ולגמרי כייפי. הכריכה של ״החיים ומה שלבשתי״ פשוט יפהפה בעיניי. התחשק לי לקחת את הספר איתי לכל מקום, גם אם ידעתי מראש שלא יהיה לי פנאי לקרוא בו. הוא היה אופנתי ו״איני״ לטעמי ועשה לי חשק לקרוא בו בכל רגע אפשרי. וסתם קוריוז קטן: יש לי תיאוריה רבת שנים – המבוססת רק על טעמי הפרטי ועל ניסיוני האישי כקונה – שכריכות בצבע תכלת מושכות קוראים ועל כן גם מוכרות יותר. מסקרן לדעת אם לטענה הזו יש איזה ביסוס במציאות… 🙂

כך יצא שלקראת יום כיפור חזרתי שוב לקרוא ב״פנינים״ של סביון ליברכט. זה התאים לעומקו של היום, להרהורים, לסליחות ולחשבונות הנפש. והנה, חודשיים וחצי אחריי, אני עדיין קוראת בו, קריאה איטית ורצינית – כיאה לו. ובלי משים, קרה שהכנסתי לו שוב חברה: ״האיש שלא רצה להיות קטן״, החדש של אילן הייטנר, כי כנראה שאת הכבדות של ״פנינים״ חייבים לאזן עם משהו הרבה פחות רציני, יותר קליל ומאד קולח.

16 צפיות0 תגובות

Comments


hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page