פוסט-קורונה: הרגלים שהייתי שמחה שיישארו כאן

כבר חשבנו שגברת קורונה חתכה מכאן, שנמאס לה ודי, שמיצתה – לפחות עד החורף הבא… אבל מסתבר שהיא עוד בינינו, מרימה ראש מדי פעם, בודקת אל מי היא יכולה להיטפל ומה היא יכולה להשבית על הדרך… אכזרית, הקורונה הזו, אין מה לומר. ובכל זאת, בתקופת הסגר הגדול, כשלא יצאנו מהבית, כשנשמענו להנחיות, כשנשמרנו היטב והיינו בריחוק חברתי ובבידוד משפחתי, היו בכל זאת כמה דברים נהדרים, הרגלים של יום יום, שהייתי שמחה להמשיך ולקיים. הנה כמה מהם:

1. קפה בבית – פעם, בעולם הישן פרה-קורונה, הייתי מפזרת את הילדים בבוקר ורצה לשתות את הקפה שלי בחוץ! בבית קפה. בריסטה חביב היה עומל על הקפה על בסיס מים, החלש והמוקצף שלי, ומגיש לי אותו בכוס זכוכית, כמו שאני אוהבת, בדרך כלל עם כריך ליד (ככה זה היה כשעוד הצלחתי לשמור על המשקל…). בימי קורונה, הייתי מתעוררת לפני הילדים, מכינה לי הפוך בדיוק במידת החוזק שאני אוהבת, עם חלב מוקצף ומפנק שבאף בוקר לא התעצלתי להכין, גם אם לעצמי בלבד! מצאתי את הכוס האידיאלית מבחינתי, בדיוק בגודל ובכמות המתאימה לי, ובצירוף פרוסת עוגה (שזו מבחינתי הצרה הכי גדולה בימי קורונה: להיות חשופה 24/7 לעוגות שלי עצמי), התענגתי על שיגרת בוקר נפלאה. בבית! הבנתי שלא צריך לרוץ לבית קפה כדי להנות מקפה טוב. "יש לי בבית", כמו שנהגה סבתי הפולנייה לומר (ולא בצחוק!). ולא להאמין: מאז שהסגר התרופף ויכולתי כבר ליהנות מקפה בחוץ, לא נהניתי ממנו כמו שנהניתי מהקפה הביתי שלי….

2. לעבוד מכל מקום – לקראת סוף תקופת הקורונה התפנקתי לי בלפטופ חדש! מה המשמעות? שהבנתי שאני יכולה ״לתת עבודה״ מכל מקום. מכל פינה בבית ולאו דווקא מהמשרד הביתי (אפשר גם לשבת בגינה ולעבוד, ואפשר גם במזגן בסלון), מכל פינה במשרד שמחוץ לבית (ולאו דווקא בפינה שיועדה לכך. אפשר לעבוד גם עם נוף לים…), ואפשר יהיה לעבוד גם בבית הקפה עם הלפטופ (תאמינו או לא – עד עכשיו הייתי כותבת את רוב הפוסטים שלי בפתקאות בנייד. כן כן, מה ששמעתם). אז הנה, פלאי הטכנולוגיה שידרגו אותי ומסתבר שגם הקורונה, שגרמה לי לשנות הרגלי עבודה.

3. לקרוא ספרים – אחרי כמה שנים של יובש בתחום הקריאה, דווקא בתקופת הקורונה, הצלחתי לקרוא יותר מתמיד. גם עם ארבעה ילדים בבית, גם עם בישולים אינסופיים, גם בחוסר הוודאות שהייתה והעיקה במידה מסוימת – הצלחתי להתחבר לספר ולקרוא להנאתי. למי שפספס, תוכלו להתעדכן כאן מה קראתי ומה אני מתכננת לקרוא בהמשך. הקריאה בעיניי היא אסקפיזם במיטבו. אסקפיזם מהסוג האינטליגנטי אבל, כזה שמעורר סקרנות ותשוקה לצלול לעולמות אחרים, מרוחקים מכאן, וזה היה מדויק ונכון מאד בתקופת הסגר. יחד עם זאת, גם עם החזרה לשגרה – ההתמדה בקריאה חשובה בעיניי, ויש בה משהו מרחיב אופקים ומרחיב את הלב והיא מאפשרת גם זמן לעצמי עם עצמי. וזה הכי חשוב לטעינה שלנו באופן כללי, גם בימי קורונה וגם בימים כתיקונם.

4. לצייר גם בבית – בימים שלפני הקורונה, פיתחתי לי תחביב חדש: התחלתי לצייר. פעם בשבוע, אני מתייצבת אצל מורתי המקסימה ומציירת באקריליק על קנווס. בתקופת הקורונה, כשחיפשתי משהו נחמד לעשות עם הילדים, הבנתי שלצייר יהיה כייף לכולנו. היו לי קנווסים בבית, והצבעים והמכחולים שלי כמובן, וכשהבנות התחילו לצייר, התחלתי גם אני בפרויקט פרצופים שציירתי לי לבדי, בלי ההנחיה של המורה המהממת שלי. ככה סתם, בשביל הנשמה. אז נכון, זה לא יצא מקצועי כמו במפגשים עם המורה ועם ההדרכה המדהימה שלה, אבל זה היה fun וזה נתן לי שקט והיי, אפילו התוצאה הייתה נהדרת דיה ומספקת מאד. מה שאני רוצה לומר, שגם את התחביבים שלנו צריך ללמוד לעשות באופן עצמאי, גם מחוץ למסגרת, וכל עוד הם ממלאים ומספקים אותנו, חשוב לפנות להם זמן גם בשגרת החיים השוטפת.

5. פחות חוגים והסעות – לטעמי, מדובר באחד הדברים המעיקים ביותר שהיו בחיים שלפניי. כל הלחץ הזה, ההסעות, החוגים של 45 דקות שבשבילם צריך לצאת מהבית עשרים דקות לפניי, להתייבש בחוג עצמו בציפייה שיסתיים ולהחזיר את הכבודה הביתה… שלא לדבר על כל ה"אמא, תקפיצי אותי" ו"תחזירי אותי" השוטפים. אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בקורונה, הוא שלא היה את הלחץ הזה ואת החוגים האלה ואת כל ההסעות מסביב. כי אפשר גם בלי. או שאפשר עם פחות. הרבה פחות! וחוגים שבאים הביתה (שיעורים פרטיים כמו גיטרה, פסנתר, הוראה מתקנת, אנגלית וכיו"ב), זה דבר מעולה!

6. פגישות בזום ועבודה מהבית – כשהתחלתי לקחת פגישות של ליווי וייעוץ עסקי, אי שם באוקטובר 2019, הפגישות נעשו בזום. זה היה מוזר בהתחלה. לא הבנתי איך אפשר לקיים קשר ממרחק, בשיחת בת שעה וחצי-שעתיים כשאני בבית, יושבת בחדר ומקשיבה להנחיות, לעצות, מדברת ומספרת. אבל זה נרשם כאפשרי וגם יעיל. לא היו שעות מיותרות על הכביש, חיפושי חנייה, לא היה בזבוז זמן ויציאה מוקדמת מהבית, לא היה לחץ לתפוס פינה שקטה בבית קפה כדי לשבת ולדבר בנחת ולא היה לחץ להספיק לחזור בזמן כדי לאסוף את הילדים מביה"ס. בתקופת הקורונה, האמצעי הזה הפך נחלתו של כל בית, פרץ כל גבול והוכיח את עצמו מעל ומעבר למצופה. והרי לכל דבר מתרגלים בסוף, כך שגם אני, שתמיד מעדיפה קירבה וחום אנושי, יחס אישי ואינטראקציה פנים אל פנים, לא יכולה שלא להסכים עם זה שהזום והעבודה מהבית – הם נוחים ומקלים על החיים!

7. לא חייבים למלא את היומן עד אפס מקום – אפשר גם להשאיר ימים בלי תוכניות. הם יתמלאו מעצמם במטלות ספונטניות, במשימות של השיגרה, ואולי אפילו בפעילויות כייפיות, שנועדו למילוי מצברים וגם זה לגיטימי.

8. ארוחות משפחתיות – גם לפני הקורונה, ארוחות משפחתיות היו בשבילי עניין חשוב ומשמעותי. בישלתי ואפיתי והיה לי חשוב שנשב כולנו יחד, לפחות פעם ביום. אבל בקורונה כל זה התעצם. וגם הייתה יותר מקוריות, התנסויות בדברים חדשים, היה זמן לגוון והיו כוחות לבצע. הייתי שמחה אם כל אלה היו נשמרים.

9. לשמור על הסדר – בקורונה תייקתי ניירת במשרד הביתי (מה שלא עשיתי שלוש שנים!!!), ובעקבות הספר של שי-לי ליפא, "הכל בסדר", סידרנו גם את המטבח. סידרתי גם את המרתף ואת כל משחקי הילדים ועל הדרך סידרתי ואירגנתי עוד כמה פינות בבית. הייתי שמחה לשמור על הסדר הזה לאורך זמן, או לפחות שיהיה לי את הפנאי לתייק, לסדר, לארגן – כל פעם קצת, לפני שמגיעים לבלאגן גדול ולפני שיעברו עוד שלוש שנים…

10. לשמור על הכדור – מתנצלת בפני כל קוראיי אבל אני לא הבנאדם הכי ירוק שנתקלתם בו. אין לי אג'נדה אקטיביסטית בנושאים של איכות הסביבה, שמירה על כדור הארץ, מיחזור וכדומה. פשוט לא. אבל כשהתחלנו כבר לצאת מהבית בעידן פוסט-קורונה, ובאחד הביקורים הראשונים שלי בים עם חברה, נדהמנו שתינו מהצלילות של המים. הים היה נראה כמו חוף בתאילנד. המים היו נקיים, שקופים, כאלו שלא הופרעו זמן רב. וזה היה תענוג לראות. אז אולי בכל זאת זה סופר-חשוב לשמור על הכדור….

אז איזה הרגלים מימי קורונה הייתם שמחים לשמר? במה הייתם שמחים לדבוק גם בחלוף זעם, כשנחזור לשיגרה באמת מלאה ושפויה? ספרו בבקשה.