על למידה והפקת לקחים

אם הגעתי לכתוב שורות אלו, כנראה שאפשר להסיק שסוגיית המעבר לא הייתה עניין של מה בכך עבורי. היא הותירה בי שריטות קלות, מסקנות, הרהורים, מחשבות. כי בעת האריזה התחוורה לי העובדה המצערת, שגם אנחנו – כמשפחה- אגרנים. אוספים כל מיני דברים. בגדים, כלי בית, ציורים של הילדים (ומאלה יש בכמויות מסחריות!!!), הפתעות קטנות ב-2.5 שח שמתפרקות יממה לאחר שהגיעו הביתה, מגזינים, ספרים שלעולם לא נקרא, ומה לא. אז זהו, שלא עוד! לאחר ימי האריזה המפרכים לקראת המעבר שלנו (על המעבר אפשר לקרוא פה), ובתום מיון, זריקה, תרומה ושאר פעולות כדי לשפר את המצב, להלן הפקת הלקחים שלי:

1. לגבי הבגדים – מאסתי בכמויות הבגדים שאני קונה ואחר כך לא לובשת כי עליתי במשקל ומחכה שארד חזרה כדי ללבוש שוב ו… זה לא ממש קורה! נשבר לי מהבגדים שנראים טוב בחנות וכשלובשים בבית הם פשוט נראים רע. נמאס לי ממיליון פריטים דומים, שקשה להבדיל ביניהם (עיין ערך: חולצות לבנות / שחורות ומכנסיים שחורים…). כי בעצם, מה רע בארון מינימליסטי!?!? אז החלטתי שאני הולכת לנסות להסתפק במינימום בגדים. רק את ההכרחי. ולהשקיע באקססוריז. כי עם הצעיף הנכון, או השרשרת המדויקת – יתקבל כל פעם לוק אחר ושווה…
   

1. ואפרופו אקססוריז: שנים שהמגירות שלי היו מפוצצות בקופסאות קטנות. כאלה שמקבלים בחנויות התכשיטים. עשרות רבות של קופסאות גרמו לי לאבד עקביות. הגעתי למצב שכבר לא זכרתי מה יש בקופסונת הזהובה, מה בכסופה המרובעת, ומה בזו העגולה או זו עם דוגמת הזברה… טבעתי בשלל וכתוצאה מכך זנחתי לאנחות כמות נכבדת של תכשיטים שלא השתמשתי בהם. ואז, יום אחד, החלטתי לעשות סדר בתכשיטים שאני כל כך אוהבת: קניתי תיבות פלסטיק מחולקות, כל אחת ב-20 שח (בחנות ״מקס 20״) וסידרתי בהן את התכשיטים. זה הקל כל כך על ההתמצאות, העלה לקדמת המודעות את המלאי, ודברים שנשכחו מזיכרוני עכשיו נמצאים מול העיניים, זמינים לשליפה. הפתרון הזה הרבה יותר נוח וגם תופס פחות מקום.

2. 
   

1. בכלל, מצאתי שלסדר דברים בקופסאות מאד מארגן את החיים. קופסאות נעליים, קופסאות יפות של ערכות בישום וקרמים, קופסאות אחסון יפות מאיקאה וכל קופסה אחרת שבהישג יד.

2. 
   

1. 
   

2. ציורים ויצירות של הקטנים החמודים שלי – למרות שכל הילדים שלנו, באשר הם, הם פיקאסו קטנים, לא פחות! הרי שמדי פעם צריך לזרוק את הציורים שלהם. אין מנוס! בשנה האחרונה התחלתי לצלם ציורים אהובים, כאלו שחשוב לי לשמור אותם כדי להתבונן בהם שוב, כאלו שציינו עליית מדרגה בהתפתחות של הילדים, או כאלו שהיו פשוט מאד מיוחדים. אז נכון שזה עושה קוועץ׳ בלב להשליך לפח, אבל הנה קוריוז קטן, שאולי יקל על הפינוי: פעם שמעתי בהרצאת פאנג-שוואי מוצלחת שצריך למסור ספרים, מדי פעם לעשות סדר כי זה מפנה מקום לידע חדש. זה נאמר מיד אחרי המשפט ש״הציור של הילד הוא המוניטין שלו״ ושרצוי מאד לתלות את הציורים של הילדים כי זה מעלה את תחושת הביטחון שלהם וכו’. אז אני החלטתי לשלב בין שתי האמירות: אני לפעמים תולה ציורים ממש יפים, לפעמים מצלמת ומדי שבוע זורקת, בעיקר כדי לפנות מקום ל״ידע חדש״.

3. 
   

אמנם חלפו רק שבועיים מהמעבר למשכננו הזמני, אך מאז הפכתי חשדנית כלפי כל חפץ שנכנס אלינו. כל ציור, כל הפתעה קטנה, כל בגד חדש שרוצים להעביר לי… האגרנות כנראה הותירה בי זעזוע עמוק וכדי להיגמל מההרגל הרע הזה, אסור לי להירדם בשמירה. יד על הדופק, כל הזמן!!! 🙂 כי הרגלים רעים, ראוי וכדאי לשנות. וכנראה שאת המסקנות אוכל להסיק רק במעבר הבא. רק בעוד שנה וקצת, אוכל לדווח אם הצלחתי בדבר או שחזרתי לסורי. ועד אז —- בהצלחה לי….