top of page
חיפוש

על כלבים וחיות אחרות 

עודכן: 10 בספט׳ 2020

כשהייתי קטנה, בערך בת 7, קיבלתי במתנה דגי זהב באקווריום. נחמד, אסתטי והיקף האחריות שלי הסתכם בהאכלת הדגים. אחריות סבירה ולא כבדה מדיי לילדה בגיל הזה. אלא שכנראה עניין המינונים לא היה מספיק ברור ואני האבסתי את המסכנים — למוות! בוקר אחד קמתי וצפיתי בהם ״ישנים״. הם צפו על צידם ואני הייתי משוכנעת שהם נמים להם שנת ישרים, בעוד הם נמו שנת עולמים. המראה של הדגים צפים על צידם לא נשכח ממני עד היום.

בגיל קצת יותר מאוחר, קיבלתי מחברה גור כלבים. הוא היה מתוק ונורא רציתי להיות כמוה: ״אוהבת חיות״, אשת כלבים, כזו שתכיל ותטפל ותאהב. אז לקחתי אותו ללילה אצלנו בבית, אחרי ששכנעתי היטב את הוריי שאני זו שאטפל בו ואהיה אחראית עליו. זה נגמר למחרת, אחרי שכל הלילה המסכן יילל והפריע את שנת הלילה של כולם, ולחרדתי, פחדתי ממנו והייתי יותר מבוהלת מאשר אוהבת ומטפלת. הוא הוחזר אחר כבוד לחברה, ונמצא לו בית חם ואוהב וראוי יותר.

קצת לפני או אחריי תקרית הכלבלב (מי באמת זוכר!?!?), היה את סיפור האוגרים. נורא ביקשתי אוגרים ליום ההולדת (השמיני? התשיעי? אולי העשירי בכלל?). הם היו פרוותיים וכאלה קטנים ומתוקים, רצים על הגלגלת שלהם במרץ, נמצאים כל הזמן בכלוב שלהם ולא צריך להוציא אותם לטייל. הם אוכלים רק חסה וגזר ובכלל, לא דורשים הרבה מקום או טיפול. מאד צנוע, לכל הדעות! זו הייתה דרכי לשכנע את הוריי, שהפלא ופלא —הסכימו! (איזה הורים נהדרים וגמישים! אני בחיים לא הייתי מוכנה!!!) אז קיבלתי במתנה זוג אוגרים בכלוב אשר השתכנו במרתף הבית והייתי מאד מרוצה, למרות שאבא שלי בטח היה קצת פחות… הוא נדרש לנקות להם את הכלוב מדי שבוע, להוציא ולהכניס אותם משם, להחליף נסורת ובקיצור – לטפל בהם. ויום אחד הם התחילו להתרבות והיינו צריכים להפריד ביניהם כדי שהזכר לא יאכל את הגורים (כמה אכזרי!), ונולדו להם מלא כאלה: זעירים, מכוערים, עיוורים (!?!) ובלי פרווה בכלל. אני רק נזכרת בזה ומתחלחלת. ויום אחד, כשבאתי לדרוש בשלומם, אחד מהגורים החליט להימלט איכשהו מהכלוב, נפל על הרצפה ומבלי שהבחנתי בו, דרכתי עליו בטעות…. אאאוץ׳!!!  הזיכרון הזה מעלה בי צמרמורת! הסוף היה שהגור הוחזר בשלום לכלוב והאוגרים – על כל צאצאיהם הוחזרו במתנה חוזרת לחנות שממנה נקנו.

בזה הסתיימה סאגת בעלי החיים שלי. כמו שאתם מבינים, לא בהצלחה יתרה… כל עוד הם רחוקים ממני אני אוהבת אותם מאד!!! אבל כשהם מתקרבים – שערותיי סומרות, קשה לי עם הריח, עם ליקוקי החיבה, עם החיכוך של פרווה בגוף. בקיצור, יש ביני לבין בעלי החיים יחסי כבוד – כל עוד זה מרחוק.

ואז בא ניקו.

ניקו הוא כלב הלברדור היפה של אחותי ובעלה, חגי. הוא הגיע אל חיק המשפחה לפני 5 שנים כגור קטן ושובב מאד, נטול משמעת… לא ברור איך הוריי נאותו להכניס אותו לביתם, על פרוותו המהודרת ונשירתה, על חוסר החינוך בתחילת הדרך בעשיית צרכיו ברחבי הבית, ועל ההשתובבות חסרת התקנה שלו באופן כללי. אבל זה קרה והיום הוא התמתן, התברגן והפך להיות לבן בית (התגלקמן, אם תרצו). הוריי לגמרי משתפים עם זה פעולה: מוציאים אותו לטיולים, נותנים לו לאכול, אבא מקפיד להריץ אותו בגינה עם כדור ולפנק אותו בתפוח כפרס, רוחץ אותו במסירות, ואמי מדברת אליו כאל בן אדם, מלטפת ומרעיפה עליו את אהבתה כאילו היה אחד מילדיה… מצחיק ובו זמנית מדהים לראות את האינטראקציה הזו, בין אנשים שלא גידלו חיית מחמד בחייהם הבוגרים ולפתע חוזרים לזה במלוא המסירות והאהבה!

אבל עוד יותר מדהים לראות את הקשר שנוצר בין ילדיי לכלב הזה, שכאמור התבגר, נעשה קצת יותר מחונך ואף לעיתים ״כלב שטיח״ שמרשה לעצמו רק לרבוץ מבלי להיות אחוז תזזית כל הזמן. מכיוון שכך, הוא הפך להיות הרבה יותר ידידותי לסביבה ובעיקר לילדים. הם מתלווים לטיולי הגינה, זורקים לו כדור ומשחקים איתו, מלטפים ומדברים אליו ועליו! (נלי כל הזמן מבקשת לראות תמונות וסרטונים שלו, אפילו כשהוא לא באזור).

ידועה העובדה שחיית מחמד (ואני חושבת שכלבים באופן מיוחד) תורמת מאד לחיזוק הביטחון העצמי, מנטרלת – או לפחות ממזערת – פחדים מפני בעלי-חיים אחרים, מעודדת אחריות ונתינה ללא שיפוט ופשוט משמחת לב אנוש. אני רואה איך הילדים מהופנטים מניקו, מעניקים לו ומקבלים ממנו אהבה ללא תנאים, אהבה טהורה כזו, ראשונית. אני רואה את האמפטיה שלהם כלפיו, ואת הקשר (הכמעט אנושי) שנוצר להם איתו. מדובר ממש על יחסי קירבה ודי במבט אחד בהם כדי להבחין שהם מאושרים במחיצתו. זה לכשעצמו עושה לי טוב על הנשמה.


הילדים מודעים ליחסיי האמביוולנטיים עם בעלי חיים. מדי פעם הם מנסים את מזלם ושואלים אם אסכים להכניס כלב הביתה (למרות שהם יודעים היטב את התשובה…). באותה נשימה, הם גם אוהבים להקניט אותי: ״אמא פוחדת מכלבים״ וכשניקו בסביבה הם ממליצים לו בשובבות: ״לך לאמא, היא אוהבת כלבים״, ומתגלגלים מצחוק מהסלידה והבהלה שעולות על פניי.


אבל כנראה שלא בכדי נאמר המשפט: ״הכלב הוא ידידו הטוב של האדם״ ולמרות שיש לי ידידים טובים לא פחות, אני עדיין מנסה לגלות כלפיו אומץ, יכולת קבלה ואפילו – סוג של חיבה. לפעמים זה מצליח לי ולפעמים פחות. כי על אף ההיסטוריה הכושלת שלי עם בעלי-חיים, אני ממש מנסה להיות נחמדה: ללטף מדי פעם (ואז לרוץ ולשטוף ידיים), לדבר אליו (שאני אוהבת אותו. בעיקר מרחוק) ולהתייחס אליו (שב יפה, לא לגעת, לא לזוז). וכל זאת – רק בגלל שאני יודעת כמה קסם הוא הכניס לחייהם של ילדיי.


0 צפיות
hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page