top of page
חיפוש

על “דלתות” – הספר שטרם ראה אור

עודכן: 10 בספט׳ 2020

הכתיבה היא בדמי. תמיד כתבתי. כנראה שתמיד אכתוב. זה עושה לי טוב, זה משחרר, מרפא, זה טבעי לי. קצת לפני שלורי נולדה התחלתי לכתוב בצורה רצינית. זה התחיל ממשימה בקורס אימון (קואצ’ינג) שלמדתי, מעיין התחייבות אישית לעמוד בה – לכתוב פרק ראשון מתוך נובלה. היעד הראשון הושג ואחריו נוספו עוד ועוד פרקים שהפכו לרומן שלם, עב כרס (“נדנדות“). כתבתי אז על זוג צעיר שנמצא בתהליך של טיפולי פוריות, במרוץ המשוגע, הממושך והמתסכל להביא ילד לעולם. הרומן עוסק בקשרים של הזוג עם בני משפחה ועם חברים, ולאורכו נשזרות התקוות והציפיות שמסבות פעם אחר פעם כאב ומפח נפש. כתבתי על הניסיונות החוזרים והעיקשים לשקם את מערכת היחסים האינטימית של בני הזוג, כשמעל לכל מרחפת איזו אהבה מיתולוגית ששבה והפציעה ומהדהדת רגשות לא-פתורים ותהייה בלתי-נמנעת.


הכתיבה הייתה אז תהליך תרפויטי עבורי, מעיין עיבוד של חוויות אישיות שאת חלקן עברתי בעצמי, בדרך זו או אחרת, וחלקן נשען על עדויות של נשים שעברו חוויות דומות. מלאכת הכתיבה ארכה שנתיים שדווקא בסופן קיבלתי “רגליים קרות” והחלטתי לפנות אל עורכת מקצועית, אשר ערכה איתי מחדש את הספר כולו, מתחילתו ועד סופו. שוב תהליך ארוך, סיזיפי, מפרך, מייאש לעיתים, אך חשוב ומלמד: התחלתי לעבוד על פי סינופסיס וכתב היד עבר עריכה ספרותית ולשונית. לאורך כל הדרך מחקנו, שינינו, שיפרנו, התעכבנו על נקודות שיא וסיום ועוד ועוד. אמנם לא בספרות מופת עסקינן, אבל בהחלט מדובר בחומר שכתוב בצורה זורמת, עם מסר, וסיפור שאפשר להזדהות איתו, בנושא ייחודי ופחות פופולרי ומדובר. אך למרות שלטעמי יצא סיפור ראוי וחשוב (בשל הנושא הרגיש בו הוא עוסק), הוא לא התקבל בהוצאות הספרים ואני קצת נואשתי, קצת הרבה התאכזבתי והחלטתי, אחרי קרוב ל-4 שנים של עבודה, שאני לא מוציאה אותו לאור. לא בשלב זה. הוא ינוח במגירה ויחכה לזמן שלו.

אבל איכשהו, כשהאכזבה שככה מעט, מצאתי כוחות לכתוב מחדש (זה כנראה היה חזק ממני), ולהתחיל סיפור חדש, שונה לגמרי, לא אישי ומרוחק ממני שנות אור, שהתפתח לרומן. שוב עריכה מקצועית נכנסה לתמונה – והפעם, מתחילתו של הפרויקט, ועד לרגע שליחתו להוצאות הספרים השונות, זמן קצר לפני שילדתי את נלי. בזה אחר זה קיבלתי מכתבי סירוב מנומסים, אשר הפעם התקבלו באיזו אדישות, כמו ידעתי מראש שכך יהיה (ובינינו, עם כל הכבוד לפרי עמלי, מה זה לעומת פרי רחמי!?! קצת פרופורציות, רבותיי :-)). ובפעם הנוכחית לא נואשתי כי החלטתי עוד קודם שהספר הזה ייראה אור, ויהי מה. אולי היה לי קל להחליט שאשחרר אותו ואתן לו חיים עצמאיים משלו כי לא היה לי חלק רגשי, אישי וחשוף בו. וגמלתי בליבי שאם לא באחת ההוצאות המוכרות יתפרסם כתב היד, אז בהוצאה פרטית כמו גוונים, או סטימצקי. אבל אז נולדה בשעה טובה ומוצלחת נלושה, ו-3 חודשים אחר כך, כשקצת יכולתי להתפנות מחדש לספר במקביל לתינוקת המדהימה שנולדה לנו, התגשם לי חלום (בתחום אחר לגמרי) ולמערך השיקולים נכנסו אלמנטים נוספים שדחו על הסף את הוצאת הספר באופן עצמאי באותה עת. לכל דבר יש את הזמן שלו, הסברתי לעצמי בפייסנות. ועכשיו זה הזמן לפרויקט חיים שלנו כמשפחה, כשכל המשאבים – הרגשיים והכלכליים – מופנים לשם. וזה היה בסדר מבחינתי, להניח גם לכתב היד הזה לאיזה תקופה. ידעתי שזמנו יגיע והוא ייראה אור. בדרך שלו.

והנה, הבלוג הזה נולד ושוחרר לאוויר העולם, וזכה לקבלת פנים מחממת לב ולחיבוק עוטף מכם, וחשבתי שבעת הנוכחית, כשהחיים הופכים יותר ויותר וירטואליים, ובמסגרת המגבלות והאילוצים הפרטיים שלי, זוהי פלטפורמה נהדרת וראויה דיה להעלות לכאן פרקים מתוך כתב היד השני שכתבתי, המכונה: ״דלתות״. חשוב שלא יהיו פה ציפיות לספרות מבשרת וחדשנית, או למשהו ייחודי שעוד לא ראו כמותו. לגמרי לא וחד משמעית לא היו כאן כוונות כאלה.


זהו רומן ישראלי, מקומי, עם ניחוח אירופאי, המגולל את סיפורה של רֶנֶה, רווקה בת 31, סטייליסטית מובילה בישראל וקניינית ברשת אופנה בינלאומית. משך שלושה עשורים בטוחה רנה שחייה רגילים למדי: בילדותה עלתה ארצה עם הוריה מפריז, ובהווה היא מנהלת שגרה נעימה, שלווה ומאתגרת שמאפשרת לה לבסס את מעמדה בעולם האופנה. כבת יחידה לבאטריס וכמי שאיבדה את אביה כשהייתה בת שש בלבד, משתדלת רנה לקבל בסלחנות ובהבנה את דאגת היתר של אמה ואת תפיסותיה השמרניות, אך כשעל דלתה מתדפקת אהבה חדשה שאינה מובנת מאליה, נראה כי הבועה המוגנת, המסוגרת, שבין האם לבתה עומדת להתנפץ ולאלץ את רנה לפתוח כמה דלתות עבר מוגפות.

לדעתי האישית והבלתי משוחדת בעליל – זהו חומר קריאה קליל, זורם ובלתי מחייב. אבל בעצם, מי אני שאומר? הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו… אז אולי כדאי שפשוט תשפטו בעצמכם? כי אחרי ששיתפתי אתכם, ככה – על קצה המזלג, ב״קריירת הכתיבה שלי״ וגוללתי בפניכם את השתלשלות העניינים, רגשותיי ותקוותיי, הנה אני מביאה אליכם טעימה קצרה, קטע קטן מתוך ״דלתות״, בליווי עריכתי של גל קוסטוריצה, חברתי המיוחדת.

ואם אהבתם, אשמח מאד אם תשתפו את הפוסט הזה ותעזרו לי להפיץ את הבשורה…. קריאה מהנה!

למחרת, הרבה לפני שנשמע טרטורו האגרסיבי של השעון, הקיצה משנתה מלאת התרגשות. הפרפרים שחגו בבטנה דחקו בה לקום. תחושה חזקה שהוא כבר ממתין לה שם, מצפה לבואה, גרמה לה להחיש את שגרת הבוקר הקבועה שלה. היא הזדרזה להוציא את כרמן לסיבוב קצר, תחנת עצירה אחת בלבד תחת עץ הדקל הסמוך לבניין. גם את הטלוויזיה לא הדליקה הבוקר, כדי לא להתעכב. היא לא הציצה במחשב, כובשת את סקרנותה לגבי התפתחויות אפשריות שצצו באתר שלה וויתרה על פתיחת הדואר שהצטבר בימי היעדרותה ועוד המתין לה באותו מקום, על הדלפק במטבח. היא מזגה לעצמה כוס מים קרים ושתתה בפיזור נפש. שתי טיפות נשרו על חולצת המשי הרכה שבחרה לפני כן, כשעמדה בחדר הארונות והתלבטה מה ללבוש. מצב רוח רומנטי, הזכירה לעצמה בחיוך, ובסופו של דבר נטלה את החולצה שמגע הבד המלטף שלה על גבי העור, כמו גם צבעה הנשי, הלמו את הקלישאה בצורה המושלמת ביותר. עכשיו הביטה בחוסר שביעות רצון בשלוליות המים הזעירות שנקוו על הבד העדין. בתנועת יד מהירה ניערה את החולצה וסילקה מעליה את הטיפות. בדרכה לשם התנגן ברדיו שיר שאהבה, אך אצבעותיה נשלחו אל המערכת ובהיסח הדעת החליפו תחנות בעצבנות. במוחה התחלפו המחשבות בקצב מסחרר וידיה שאחזו בהגה היו לחות מהתרגשות. ברישול החנתה את מכוניתה, פתחה את הראי הקטן שמעל ראשה, שלפה מתיק האיפור עיפרון שחור ומתחה קו רענן שמסגר את עיניה. היא סידרה מעט את החפצים שהשליכה הבוקר כלאחר יד לתיקה ויצאה מן הרכב. כשצעדה לכיוון בית הקפה בדרך הכורכר, חשה כי רגליה רועדות והיא התעכבה לרגע קל בכניסה על מנת להסדיר נשימה. בדרך למקומה הקבוע עצר אותה הגבר שנהג לשבת שם בקביעות בשעות הבוקר ועל פי רוב ניהל בקולניות את שיחותיו הטלפוניות. הוא קידם את פניה בברכה ובמחוות יד הזמין אותה לשבת לצידו, אך היא סירבה בנימוס. קבוצת נשים עליזה שישבה לא הרחק משם חסמה את שדה הראייה שלה ואף על פי שמתחה את צווארה והתאמצה לבדוק מי מאכלס את כורסאות העור שבפינה, לא הצליחה לראות דבר. היא המשיכה בדרכה, גופה הקטן נדחק בין כיסאותיהן של החברותא הצוהלת. בגדיהן המיוזעים גרמו לה להניח שזה עתה שבו מפעילות ספורטיבית כלשהי והיא התבוננה בהן בחיוך בעת ששתו את הקפה. הן נראו בנות גילה של אמה והפטפטנות העולצת בה שוחחו ביניהן גרמה לה להצטער עליה, על שמעולם לא השתייכה לחבורה פעלתנית ואקטיבית כמו זו, שאולי הייתה יכולה להוציא אותה מבדידותה ולחלץ מתוכה מעט שמחת חיים. היא פילסה את דרכה אל מקומה הקבוע. “ברוכה הבאה!” הוא קידם את פניה בחיוך רחב ורווח לה. “ברוך הנמצא,” בירכה אותו חזרה והניחה את תיקה ביד מעט רועדת על הכיסא שבמקומה הקבוע.

***

0 צפיות
hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page