ניסע, רחוק מכולם

נסענו רחוק. רחוק מאד אפילו. בניגוד לכל אינסטינקט אימהי שלי, התרחקתי מרחק אוקיינוס מהילדים שהשארתי בארץ…. זה לא פשוט! השארנו 3/4 מהם בבית (זה המון ילדים!!!!) ונסענו תומר ואני, רק עם אנדי, לניו יורק לעניינים בירוקרטיים שאפשר לטפל בהם רק משם.

אז כן, זה נשמע כמו חלום מתוק, ובאיזשהו מובן זה באמת כך… ניו יורק, רק אני והוא עם ילד בן תשעה חודשים, זה לכאורה ירח דבש. אבל לא לגמרי…

הלב חצוי והגעגועים לילדים ״הגדולים״ עזים. מה גם שהנסיעה הזו היא לא פשוטה בכל קנה מידה (12 שעות טיסה מהבית! רק זה בלבד עושה אותי לא שפויה), עם תינוק קטן, אבל לא מספיק קטן בשביל להיות לגמרי גמישה ולסחוב אותו בקלות לכל מקום (הוא כבד, שיהיה בריא 🙂 וכבר יש לו צרכים ורצונות משלו ודרישה לנוחות גם בגיל תשעה חודשים…), שלא לדבר על טיסות פנים ונסיעות ברכב וכל מיני מנהלות שהיו פחות מפנקות וכייפיות, אבל דיינו. לא אתלונן ולא לשם כך כתבתי פוסט.

פשוט התגעגעתי הביתה, אז כתבתי. למה אתם הכי מתגעגעים כשאתם רחוקים מהבית?

אז הפעם, בראש ובראשונה, התגעגעתי לשלושת ילדיי שנשארו מאחור. אני רגילה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, לשוחח איתם, ״לפקח״ על הנעשה בבית – סביבם (חוגים, חברים, הסעות, אוכל…) לראות אותם יום יום. לפעמים די במבט כדי לדעת אם הכל כשורה או אם משהו לא בסדר. יבורך הפייס-טיים על האפשרות הזו, גם כשרחוקים. זה נתן לי המון שקט נפשי ו״קירב״ בינינו, למרות המרחק. ולמרות כל האמור לעיל, שכשהקטנה אמרה בעצב שכל לילה יש לה דמעות בגללי, הלב התכווץ ורציתי גם לבכות!

מלבד לאנשים שאני משאירה מאחוריי, אני תמיד מוצאת את עצמי מתגעגעת למיטה שלי. לוקח לי בדרך כלל יומיים בבית מלון עד שאני מתרגלת למיטה עצמה, לגובה ולסידור של הכריות. אני בדרך כלל קמה עם גב נוקשה, וצוואר תפוס עד שאני מתרגלת (לרוב, זה קורה רק אחרי הלילה השלישי ולעיתים כבר אז חוזרים הביתה 😅). מוזר אבל זה ככה…

והנה עוד משהו קטנוני – אני מתגעגעת לקפה שלי כשאני בחו״ל. לא הצלחתי למצוא הפוך, חלש על בסיס מים ראוי לשמו בשום מקום בחו״ל ולמען האמת, אני כבר לא שותה קפה כשאני בחו״ל, רק משום שזה נורא מאכזב. הטעמים שונים. הקפה חזק מדיי. החלב עושה לי כאב בטן. המינונים שונים. אני לא כזו מבינה גדולה בקפה, אבל יש לי את הטעם המוגבל שלי באשר לכוס הקפה שלי. הכי קרוב לקפה מבחינתי, היה המוקה פרפוצ’ינו של סטארבקס, שאני משוגעת עליו, אבל הרשיתי לעצמי להתפנק עליו פעם אחת בלבד. אחרי הכל, יש גבול! ומצאתי שגם תה קר זה אחלה!

ולא תאמינו, תמיד בחופשה, על אף השמחה להיות במקום אחר, לטעום נופים אחרים, שפה שונה, סדר יום אחר, אני תמיד מתגעגעת לשגרה…. אין כמו רוטינה. אני אוהבת את היום יום שלי, גם אם הוא לעיתים מפרך ועמוס וסיזיפי. כזאת אני…

אז אחרי הכל, ניו יורק או לא ניו יורק, אין כמו בבית. עם הילדים, והבלאגן והריבים שלהם והכביסות הבלתי נגמרות, והבישולים… אין על המיטה שלי ואין על ההפוך של הבוקר שאני רגילה אליו ואין על השיגרה… למעשה, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שאני הכי נהנית מהטיול / החופשה כשאני חוזרת הביתה. יש משהו כייפי בלהיות חזרה בבית, עם כל האהובים שלי, ולשחזר את הטיול שהיה, ״ללעוס״ את החופשה מחדש – דרך התמונות שצילמנו, המתנות שהבאנו איתנו, הפריטים החדשים שנוספו לחיינו, הזכרונות… זו ה”שריטה” שלי. ליהנות מזה עד המקסימום כשאני בחזרה במקום המבטחים שלי, מחבקת (פיזית) את אהוביי.

קורה לכן שאתן רחוק מהבית ומתגעגעות חזרה!? ספרו – למה אתם הכי מתגעגעים כשאתם בחו״ל!?

ועד אז, סורו לאינסטגרם שלי. אני מעלה לשם סדרת תמונות מ”ניו-יורק שלנו”, כי כל החוויות שלנו משם הרבה יותר אטרקטיביות, כיפיות וסקסיות כשכבר חזרנו הביתה.