מורשת דפנה

זהו, תם ונשלם. סיימתי לקרוא את הספר הזה, בעל השם המצמרר, ״מה יקרה אם אמות מחר בבוקר״.

את הספר כתבה יפעת ארליך לאחר הירצחה של דפנה המקסימה. ארליך אספה מיילים שכתבה דפנה, מכתבים, תכתובות ווטסאפ, סיפורים של נתן בעלה המיוחד, שנראה לי איש מהמם לכשעצמו, והפכה את כולם לאסופת חיים. כך, זכיתי לקרוא על האמהות של דפנה ונתן לארבעה. הסתקרנתי לקרוא על חיי הזוגיות שלה, התפעמתי מהסיפוח של עוד שני ילדים אל ביתה ושימוש כמשפחת אומנה, שזו עשייה מלאכית בעיניי. נהניתי לקרוא מה זה אימהות בשבילה (״…לפעמים אימהות אינסטנט יוצאת לי טוב בהרבה מאימהות טרחנית ודביקה. אני נוכחת בחיים של הילדים שלי. ועם זאת, זה ברור גם להם וגם לי, שלא המציאו אותי רק בשבילם, ושיש לי עוד חיים שלא קשורים אליהם״ – עמ׳ 59), להתפעל מהיחסים שלה עם הילדים, למדתי על עיסוקה בתחום הפריון, על הסיוע והליווי שלה בתחום זה ובכלל בתחום הרפואה והנתינה שלה כאחות. דפנה תמיד הסתכלה על חצי הכוס המלאה: ״כל לילה אני עולה לישון על יצועי עם תחושה שעשיתי מיליון מצוות והבאתי המון אור לעולם. שה׳ אוהב אותי, דלוק עליי חבל״ז, ושגם מה שלא הספקתי, או יצא גרוע (כמו מריבות עם הילדים), ככה בדיוק היה צריך לקרות״ (עמ׳ 56) והאופן בו היטיבה לתאר זאת, מצא חן לי. סקרנה אותי מאד ההסתפקות הזו של אנשים מאמינים במועט – מעט חומר, הרבה גשמיות ואמונה – והופתעתי לגלות שזה לא לגמרי כך. דפנה אומרת בריש גלי: ״ברצוני לשתף אתכם בכמה הרהורים בנושא רווחה חומרית… בשנים האחרונות נחשפתי לתודעת העושר, וכתוצאה מכך גיליתי כמה מחסומים רגשיים שיש לי בדרך אל העושר… היום אני כבר ממש רוצה להיות עשירה. אני רוצה שיהיה לי הרבה כסף. שאוכל לעשות איתו מיליון דברים. ואני גם מוכנה שכסף יעבוד בשבילי. זה כבר לא נשמע לי לא מוסרי.״ עמודים 165 עד 168, טקסט מרתק!) ואהבתי את הכנות שלה בעניין החומרי והפיננסי, שלא תמיד מקובל לדון בו או להודות בו, במחוזותיהם.

בכלל, דפנה מצטיירת כדמות “לא פראיירית”, כזו שעומדת על שלה, אומרת את אשר על ליבה, לא תמיד ״פוליטיקלי קורקט״ מה שלא פעם סיבך אותה. הייתה לה את היושרה לומר כל כך הרבה דברים שלא תמיד נעים לומר. הייתה לה דעה נחרצת בכל כך הרבה נושאים והיא לא חששה להגיד את אשר על ליבה. אולי אפשר לומר אפילו שהייתה אוונגרדית.

ולצד כל אלה, היא הייתה נשמה ענקית, אישה שהייתה אמיצה בחייה ובמותה, באמת דמות יוצאת דופן. הפתיחות שלה לדבר על מין, על אונס ושאר נושאים שאינם תמיד מדוברים, בטח לא במגזר הזה, זכו פה לפתיחות ועיסוק מפתיעים. התגאיתי באישה הזו, שלמדה והשכילה וקראה ולמדה את ביירון קייטי, והראתה תמיד פתיחות וקידמה לצד רוחניות. קיבלתי ממנה לגיטמציה ללא מעט דברים. כך למשל, ״הוא מגדל אותם כשהם קטנים, ואני מגדלת אותם כשהם גדולים. כך עדיף. לכל אחד מאתנו יש סבלנו לגילאים אחרים״ – עמ׳ 83 וכל כך התחברתי לכל הטקסט הכתוב שם!

לאורך כל הספר יש הרבה איזכורים למוות, מחשבות עליו ואיזו תודעת מוות ברורה, כאילו היא חשה במעמקי ליבה, שמשהו איום כל כך עתיד לבוא. ״אם נחיה״, ״אם לא נעלה לכותרות בגלל שירצחו אותנו״ ועוד –  והמחשבה על כך מעבירה צמרמורת.

אז זהו. ככה, דפנה על קצה המזלג. והספר תם ונשלם. וכמה עצוב ומצער שכך! כי היו פה חיים שלמים שהיו יכולים להמשיך – בעשייה, באהבה, בעניין, בנתינה אין סופית. ונשארה החמצה אחת גדולה. על חיים שנגדעו באחת ועוד באכזריות כזו. על משפחה שלמה שאיבדה רעיה ואם כזו. על דפנה שאיבדנו כולנו. ונשארה המורשת שלה. ההסתכלות שלה על החיים והייעוד שלה לנתינה.

חשוב לי לומר, שהספר הזה לא דרש ממני תעצומות נפש מיוחדות כדי לקרוא אותו, למרות סופו הטראגי הידוע מראש. להיפך! הוא לעיתים הצחיק אותי, העשיר אותי במחשבה ונתן לי השראה. זה בטח לא ספר על תענוגות החיים, ולא ספר קליל ומתוק שיתאים לחופשה. אבל זה ספר על החיים עצמם, ועל אהבת אדם, על נתינה, ועל עשייה בלתי מתפשרת בכל תחומי החיים. זה בהחלט ספר כנה וראוי לקריאה ובטח ובטח ראוי בשביל להנציח את דפנה מאיר ז”ל.

יהי זכרה ברוך!