מועדפים

יש ״מועדפים״ באינטרנט. יש אוכל מועדף וקפה מועדף. יש חופשה מועדפת וחולצה שמעדיפים ללבוש. אבל האם יש גם ילד מועדף?

חייבת להודות שמאז שאני אמא העניין הזה מאד מעסיק אותי. אני מאד נזהרת שאף אחד לא ירגיש מועדף יותר מאחיו והמודעות שלי, כמו גם הרגישות שלי בנושא, מאד גבוהים. מיותר לציין עד כמה הנושא הזה רגיש, נפיץ ובלתי מדובר. ועל כן, מצאתי שזו דווקא סיבה מצויינת לדון בו. ולו בשביל להעלות מודעות ולפתוח שיח.

בתור אמא, ומכיוון שהורות באה built in עם שק של רגשות אשם (לפחות אצלי), כל ערב, בשוכבי לישון, אני תוהה האם התייחסתי לכל ילדיי האהובים באופן שווה. האם מישהו זכה ליחס מועדף או חלילה קופח. ובהתחשב בחשבון הנפש הזה אני עושה לעצמי את ההעדפה המתקנת יום למחרת (או לפחות מאד מנסה!).

לאחרונה, וממש במקרה (ואולי בכלל לא מקרה… יש שיגידו שאין מקרה והכל מכוון) נתקלתי במאמר מעניין באנגלית, בו נשאלו 23 הורים האם יש להם ילד מועדף. איזו שאלה!!! כה כנה ונוקבת. והתשובות!?!

התשובות היו מדהימות. מגוונות ומעניינות. רבים מההורים אמרו עם יד על הלב שאין להם ילד מועדף, שהם אוהבים את הילדים באותה כמות או רמה, אבל אוהבים אותם בצורה שונה. זה הדהים אותי! מה זה ׳צורה שונה׳? האם זו דרך אחרת לומר שיש כאן תיעדוף??? הטענה הייתה שהשונות באה לידי ביטוי בקרבת היחסים עם כל ילד. והשונות היא גם נגזרת של אישיותם של הילדים.

היו הורים שסיפרו כי במשך כל השנים הם עשו מאמצים שכולם ירגישו שווים: נתנו אותן מתנות, חופשות, סכומי כסף. מישהי אפילו העידה שהייתה לה רשימה של מתנות יומולדת וכריסמס לכל ילד, כדי לשים לב שערך המתנות שווה. והאמת, שיכולתי להזדהות עם זה, כמי שחותרת לאחדות ושוויון בין הילדים…

והיו כאלה שאמרו שבטוח שיש להם ילד מועדף על פני אחיו. בתקופות מסוימות! כלומר, במהלך השנים כל ילד זכה להיות המועדף והעניין הזה הוא בעצם דינמי ומשתנה כל הזמן. חברה פעם אמרה לי שזה הולך לפי מי שהכי פחות מעצבן באותה תקופה (הוא ה״מועדף״)…. 🙂 הדבר גם מושפע מעד כמה קל לאהוב כל אחד מהם בתקופות שונות.

לא תאמינו, או אולי כן, היו גם כמה תשובות של גילוי לב אמיתי שבהן נאמר בריש גלי שבהחלט יש ילד מועדף. יש מי שרוצים לבלות איתו יותר, שחשים רגועים איתו, שמערכת היחסים איתו זורמת יותר ולא דורשת מאמץ מיוחד. וואו!

המאמר עזר לי לחדד לגבי הדיון הפנימי שמתנהל ביני לביני או ביני לבין חברותיי הקרובות לא פעם. כך למשל, נכתב שבכל ילד יש דברים שאנו כהורים מעריכים אצלו ודברים שמרגיזים אותנו בו. יש ילדים שאוהבים יותר לבלות איתם, ועם אחרים אוהבים לנהל שיחות עומק ולקבל מהם עצות. יש ילד שהוא כייפי יותר מהאחר ואחד שגורם לנו לחוש גאווה בצורה יוצאת דופן. אולי קל יותר לענות על השאלה הגרנדיוזית הזו, כשפורטים אותה לשאלות קטנות: עם מי מילדכם אתם הכי נהנים לבלות? מי מהילדים גורם לי לחוש טוב יותר? מי מהם טוב לב יותר? וכו׳. סביר שנקבל מנעד רחב מאד של תשובות והתשובה לא תמיד תהיה אותו ילד בדיוק….

אחד ההורים במאמר הזה המשיל את היחסים עם הילדים למזג האוויר: יש ימים גשומים ויש ימים מלאי שמש. ילד אחד נכנס לחדר ומביא איתו את השמש. הוא מאיר את החדר בנוכחותו. אחיו, לעומת זאת, נכנס לחדר כמו סופה וגורם לנו לרצות למצוא מחסה. היחסים עם הילדם מושפעים מהאופי שלהם. עם כל אחד מהם החוויה היא שונה – כמו עם מזג האוויר. ימי שמש עוברים עלינו מבלי שנייחס אליהם תשומת לב מיוחדת, בעוד שימים גשומים מושכים את תשומת הלב שלנו… כמה נכון. מרגישה את זה לגמרי על בשרי. כאם. כבת.

ובהמשך לכך, אהבתי מאד גם את האנלוגיה לאוכל: מישהו אמר שהוא אוהב מאד סטייק. אבל גם שוקולד מריר. שניהם טעימים מאד, אך שניהם עונים על טעם שונה. אז איך אפשר להכריע את מה (או מי) אוהבים יותר!?

אני נוטה להסכים שאין באמת ילדים מועדפים. אנחנו כהורים, אוהבים את כולם, רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו, רוצים את בריאותם והצלחתם המירבית. אבל יש מי שקל לנו יותר להתחבר אליו, להתנהל איתו, שהחיבור איתו יותר טבעי לנו. בכלל, חברה חידדה לי, ואני בהחלט מסכימה עם זה, שיש ילד שיותר קשורים אליו. “מועדף” היא פשוט מילה קשה מדיי לדיון הזה.

אנחנו אוהבים אותם בצורה שונה, אחרת, בהתאם למטען האישיותי שלנו ושלהם, וזה בא בתקופות ומשתנה כל הזמן. ואני מוכרחה לומר שיש בידיעה הזו משהו מנחם ומרגיע. משהו שגורם לי לחוש יותר אנושית, טבעית, ואולי גם לשחרר את המאבק הפנימי הזה בנוגע למי מועדף יותר או איך מתקנים את ההעדפה. יש משהו נוח בתובנות, וזה כל כך מצמיח ומעשיר בעיניי לדון בנושאים האלו – דווקא אלו הנפיצים, הלא פופולריים, שנחשבים לטאבו – בצורה פתוחה, כנה, עם הקלפים על השולחן. זה פשוט נותן פרספקטיבה ומאפשר עוד הסתכלות, עוד העמקה, עוד נקודת מבט, עוד רעיונות וגם מאד משחרר ומקל רגשית.

בא לכם לשתף גם בעניין הזה? האם אתם יכולים לספר על נקודת המבט שלכם? תובנות? תחושות? ואולי, בתור התחלה, בכלל שווה לדון בזה ביניכם לבין עצמכם.

(*** כל התמונות, למעט התמונה הראשית וצילום המאמר – נלקחו מידידי פינטרסט)