חשבתי שיהיה רומנטי…

אני לא אוהבת לכתוב דברים שליליים. מאלה יש לנו מספיק, בכל תחומי החיים. אבל הפעם החלטתי שלכל אחד הטעם שלו וההעדפות שלו ואם כבר קראתי ויש לי דעה, מוטב שרק אניח אותה כאן. סומכת עליכם שכבר תדעו מה לעשות איתה.

אז ככה: את הספר “כשהכריש ישן” מאת מילנה אגוס, קניתי לפני חופשת הקיץ. כן, כן. כשעל הפרק הייתה נסיעה ליוון או איטליה או משהו בניחוח בלקני כפרי. חשבתי שזה יהיה ספר קסום, על סרדיניה. משהו פסטורלי כזה, בניחוח איטלקי. חשבתי שיהיה רומנטי, כמילות השיר!!! חשבתי שיהיה מוצלח… אבל הספר הזה עשה לי זעזוע בלב בשל אכזריותו, הסבל והייסורים שבו. משפחת סבילה-מנדוזה היא משפחה לכאורה נורמטיבית: אמא, אבא, ילדה וילד. וגם דודה שמחפשת אהבה ללא הרף וללא הצלחה יתרה, על אף היותה יפה וחכמה ומרשימה, וסבתא שזכתה לאהבה מפוארת בחייה אך נותרה אלמנה, עם טעם האהבה הנדירה בפיה… אבל כשנכנסים לנבכי המשפחה, מתגלה סיפור שאני לא יכולה לתאר אותו אחרת, מלבד טראגי.

ולכל אורך הדרך יש איזה ספק לגבי האלוהים. ובוטות כזו בדיבור על כך. שוב ושוב עולה השאלה האם אלוהים קיים ואם כן, האם הוא טיפש או לא. או תהייה כמו זו: “כזה הוא אלוהים איתנו בני האדם: שקט ורגוע ומרוחק עד אינסוף. מהחרא אנחנו צריכים להוציא את עצמנו תמיד לבד. ואילו אני הייתי רוצה הוראות.” (עמוד 135). ייתכן שלנוכח מכות האיוב שנוחתות על המשפחה הזו – חוסר ההצלחה שלהם והאובדנים – כל סוגיית הערעור כלפי האלוהים כנראה מתבקשת, אך באופן אישי היה לי קשה עם השאלות הבלתי פוסקות הללו ועם הנבירה בסוגיה האלוהית והבלתי פתירה ממילא.

גם כשנדמה שבא לציון גואל, יש תפנית בעלילה והנה נראה שדברים מתחילים סוף כל סוף להסתדר – אנחנו מתבדים. בין היתר, המספרת מוצאת אהבה שנראית שפויה, בריאה, אך גם אז היא כל הזמן פוחדת לאבד אותה. הפחד מצמית אותה כל כך והיא נעשית תלותית ומעצבנת כמו שאמא שלה הייתה כשהייתה ילדה… כקוראת, פשוט התקוממתי איך הכל כל כך עקום שם, לא מסתדר, לא מתיישב. ושוב חוזרים למעגל הסאדיזם, ושוב מחפשים אחר טעם החיים, אחר המשמעות, אחר האהבה, הקבלה, הליטוף, החיבוק. שוב נפרדים, שוב נפגשים, שוב כואבים.

הקריאה אמנם זרמה והספר אינו עב כרס ולא מחייב מדיי, אבל לא מדובר בסיפור כייפי ונעים. בטח שלא רומנטי, אלא ספר מלא בכאב של החיים.

ייתכן ולא ירדתי לסוף דעתה של הסופרת. ייתכן והמסר שרצתה להעביר היה אחר. אך בפועל, מצאתי את עצמי ב-20 העמודים האחרונים לספר מחליטה להאיץ את קצב הקריאה ולו בשביל לסיים ולהתחיל ספר חדש, עם אנרגיה אחרת. ואם חשבתי שאתפנה לקרוא מיד לאחר מכן את “מחלת האבנים” של אותה סופרת, אשר בזמנו הומלץ לי עליו בחום – עכשיו אני יודעת שזה לא יקרה. בטח שלא בטווח הקרוב. כי בואו נאמר בכנות, שהתמונות שצילמתי עושות לספר יותר חסד משמגיע לו 🙂

אז זו דעתי, התרשמותי וביקורתי הבלתי מחייבות לחלוטין. אם קראתם את הספר וחשבתם אחרת ממני – אשמח מאד לשמוע. ובקרוב מאד המלצה חמה על ספר שהיה מוצלח בהרבה לטעמי….