ה-1 בספטמבר

היו רגעים שהשתוקקתי לבכות, לתלוש שערות, לחתוך ורידים, לקפוץ מהחלון. לא משנה כמה תוכניות תכננו, וכמה מחשבה או כסף השקענו כדי שיהיה להם כייף ומגוון, בסופו של יום – החום המעיק, השעמום, התוכניות שלא תמיד מצאו חן בעיניי האחד ויותר בעיניי השני, המריבות, הצעקות, שיתופי הפעולה של צלחו ביניהם, פשוט גרמו לחופש הגדול הזה להיות יותר מדיי גדול. יותר מדיי ארוך. יותר מדיי משוגע. פשוט יותר מדיי מהכל. לכן, כשהגיע ה-1 בספטמבר, חשתי איזו הקלה. כי הנה, מסתמנת לה איזו הטבה – גם אם פסיכולוגית – במזג האוויר. והנה, חודש ההתחלות עומד בפתח: יום הנישואין שלנו, ראש השנה, סליחות, הרבה דבש – שיהיה לנו מתוק, למה לא? – והילדים, כמובן! הילדים סוף סוף חוזרים למסגרות הלימודיות. השנה לורי עולה לכיתה ב׳. מייקי ממשיך באותו גן, אבל כבר ילד גדול: ילד של גן חובה. והקטינקה שלנו הולכת לראשונה לגן. לא עוד אחד על אחד עם אמא או עם המטפלת. לא עוד שנ״צ אחרי מקלחת בבית. לא עוד פיקוח צמוד ומפנק. זהו. אני נאלצת לשחרר. כמה חלמתי על ימי ספטמבר הראשונים. הגדולים בביה״ס ובגן, והקטנה מסתגלת לגן החדש. יש לי כמה שעות פנויות מדי בוקר לעבודה, לסידורים, לפילאטיס. לבלוג, לכתיבה, לקרוא ספר טוב או לדפדף במגזין. לים. לבישולים ולאפייה, שאני כל כך אוהבת. לקבל החלטות לגבי הבית החדש. אבל כשה-1 בספטמבר הגיע ונאלצתי להשאיר את נלי לבד בגן – משהו בי נשבר. היא אמנם הייתה גיבורה לא קטנה, ונשארה כבר ביום הראשון שעה וחצי לבדה, ובכתה “רק קצת”, לדברי הגנן, אבל כשחזרתי לקחת וראיתי אותה יושבת על ברכיה של המטפלת המקסימה, עם המוצץ בפה ועיניים מודאגות של אחרי בכי, נעשה לי קוועץ’ בלב. היא אמנם השלישית שאני שולחת לגן וכולם לפניה גם כן היו איתי בבית עד גיל שנה ו-8 חודשים. אבל נלי… משהו בה כל-כך אחר. משהו איתה כל-כך שונה. בחיי שהתאפקתי. התאפקתי לא לבכות – על השינוי. על הגדילה המהירה שלה. על הניתוק הפתאומי. על הפרידה. ואפילו הצלחתי, ובלעתי את הבכי, וניסיתי לחשוב מחשבות מחוייכות. ואמרתי לעצמי שאני חייבת להתגבר! כי מה בסך הכל קרה??? והרי זו דרכו של עולם! וזה סימן טוב – שהם נמצאים עם חברים, ולומדים להיות עצמאיים ומעבירים את הזמן במסגרת שכל כך חשובה להם, עם תכנים מעניינים… אלא שאז, כמו מגדל קלפים שקורס, נזכרתי גם בו. בחמוד שלי. בצחוק המתגלגל שלו, בהומור הייחודי, בגומה בלחי הימנית, בריצה המצחיקה, בהתמכרות לטלויזיה, בסבלנות שלו להרכיב פליימוביל ולצבוע מבלי לצאת מהקווים, ובתשוקה המוזרה והמתוקה לכדורגל… ואז נזכרתי גם בה. במתבגרת החצופה שלי, הפקחית, שמנתחת סיטואציות בבגרות, שמתנסחת בצורה רהוטה, שעוזרת לי במטבח, שסקרנית ללמוד ולקרוא ולכתוב סיפורים… ולרגע, האחד בספטמבר שהיה בגדר ביאת המשיח עבורי, הפך לאויב. לשטן. לחלוחית התמקמה לה בזווית העין ומשכתי באף, למרות שכל הזמן השתדלתי לחשוב חיובי. אבל למחרת שוב חזרנו לגן. ושוב נפרדנו. ושוב המחשבות עליה ושוב המועקה בלב… וכשערכתי חקירה פנימית עמוקה, הבנתי שכך מרגיש אובדן שליטה במיטבו. כי הנה, עכשיו שלושתם יהיו במסגרות ולא אדע מה קורה איתם בכל רגע, מה הם עושים, האם הם נהנים, מה הם לומדים, האם הם צריכים משהו, האם מישהו עוזר להם… והתגעגעתי אליהם. ורציתי אותם שוב איתי. ושמחתי. כן, ממש לא יאומן, אבל שמחתי שעוד רגע החגים. ושוב יהיה חופש ונהיה יחד. ונוכל לבלות, ולכייף. ואז? אז אתגעגע שוב שיהיה כבר אחרי החגים… 🙂 כי החיים הפכפכים, הרגשות שבריריים, המחשבות משתנות כל הזמן והתחושות בהתאם.