הקול בראש
עודכן: 10 בספט׳ 2020
הסינמה סיטי, או כל בית קולנוע אחר, הוא מקום מפלט פנטסטי בחודשי הקיץ. כמי שמאד סובלת מחום, המיזוג שם הוא בגדר רפואה בעיניי. והילדים שלי? הם משתגעים על המקום הזה! ריח הפופקורן עושה להם את זה, הצילומים לפניי הסרט עם הדמויות הפזורות ברחבי המתחם, הארוחה שאחרי הסרט, וכמובן – ההקרנה עצמה, פשוט משמחים את ליבם. Win win לכולם! וככה קרה ששוב מצאנו את עצמנו בסרט.
לפרקים, היה לי נדמה שהסרט מעט גדול על הילדים ועל יכולת ההבנה שלהם את עניין הרגשות והמוח, אבל הם בכל זאת ישבו מרותקים, ומאד נהנו. כשלורי התחילה לבכות ברגע קט של משבר עלילתי, הבנתי שהסרט נגע בה לא פחות מכל סרט אחר ובעקבותיה גם אני התחלתי מייד לדמוע מהתרגשות. מייקי, לעומת זאת, שישב לאורך כל הסרט מעט הלום, זיהה את רגשנות היתר שלנו ומיהר לגחך בזלזול: ״מה אתן בוכות!?!? זה בסך הכל סרט!!!״ ת’כלס, צודק! וכמה ימים לאחר מכן, הוא זרק לי: “אמא, משתלטים לי על המוח. הדמות העצבנית משחקת לי שם בלוח,” והתאפשר לנו לשוחח קצרות על רגשותיו, כך שנראה שדאגתי לשווא. הם הבינו הכל, יפה מאד!
Comments