החיים ומה שביניהם

ב-31 לדצמבר השנה, עת שכולם התכוננו והתארגנו לחגיגות הסילבסטר, הגעתי למרפאתו של כירורג שד. לא בדיוק הבילוי האולטימטיבי או הסימן המיטבי מהיקום לשנה החדשה, חשבתי לעצמי בעודי יורדת במדרגות אל מרפאתו, מנסה להבין איך החיים שלי התהפכו בן רגע. עשרה ימים קודם לכן גיליתי איזה גושון קטן. לא ענק, אבל מאד חדש ופתאומי ובהחלט מבהיל. כזה מיותר, שאפשר לוותר עליו, אך לגמרי דורש בדיקת רופא.

אז קיבלתי תחילה טיפול אנטיביוטי מרופאת משפחה יקרה, שהבטיחה לי שזה לא סרטן, ואחר כך התגלגלתי אל רופאת עור שקבעה שזה כלום. “רק ציסטה”. ובשל אוזלת היד והאבחנה המזלזלת, פקעה סבלנותי וקצתי בחוסר הודאות ופניתי לכירורג שד פרטי שחברה טובה סדרה לי במהירות הבזק (שתבוא הברכה על ראשה!!!). כמה ימים אחר כך, נשלחתי כבר לאולטרסאונד שד אצל מומחית מהשורה הראשונה, מלאכית בעצם, וקיבלתי איזושהי צפירת הרגעה שהכל בסדר ושבעיקר צריך לתת לזמן זמן, מה שהוכיח את עצמו בסופו של דבר, ועל כך – תודה לאל ולרופאים המקסימים שהיו מעורבים בעניין.

כל הסאגה הזו, שנכתבה כאן בשתי דקות, הייתה מנת חלקי משך משהו כמו שלושה שבועות מטרידים ומורטי עצבים. תוסיפו לכך את העובדה שכל זה קרה בדיוק במקביל לתקופת העבודה האינטנסיבית שלי: חמישה שבועות שבהם אני נדרשת לעבודה מאומצת, סביב השעון, שאינה נותנת מנוח למוח ולא מאפשרת זמן אתנחתא וניתוק, גם כשאני בבית עם משפחתי. די קשוח!

בנוסף, הזמנתי אליי מראש 25 איש יקרים לארוחת ערב שישי שהייתה מאד חשובה לי. ימים של טירחה במטבח, קניות ורשימות, סידור הבית, תכנון והיערכות. בקיצור, אתם יכולים רק לדמיין את הטרפת שהתחוללה בתוכי בתקופה הזו, כשהכל עלה על הכל וקרה בו זמנית. לא פשוט!

וגם – חורף קשוח עבר על כוחותינו. כולם מסביב היו חולים: אחותי, הבנות שלה, הילדים שלנו – ברוטציה, אמא שלי תפסה גם משהו רציני ו… לבסוף גם אני חליתי. צינון כבד, לאות תהומית, פה ושם הקאות… לא משהו שלא נראה בעבר במחוזותינו, אבל בתור מי שלא מורגלת בלהיות חולה – זה היה מפתיע ולא נעים! הייתי מגיעה בבוקר לעבודה ונשארת באוטו. לא היה לי כוח לעלות למעלה… וכשכבר הייתי עולה למשרד ומנסה להיכנס לשגרת היום – חשתי כבדה, ועייפה, וקצת מבוחלת. ואמרתי: יעבור. הרי כולם מסביבי חולים, בטח נדבקתי גם. ולרגע לא היה נראה לי מוזר שגם אני.

ואז הגיע התור המיוחל לרופא. ושלושתנו בהינו במסך האולטרסאונד המומים. באנו לראות דופק והנה, מול פרצופנו הנדהם התגלה עובר מתוק, שמתאים בכלל לשבוע 11 !!! ״ברכות, את אוטוטו מסיימת טרימסטר ראשון! עוד שני ביקורים ואת יולדת…״ אמר וכולנו צחקנו, באמת נדהמים!

אז כל החישובים שלי על מועד הלידה היו שגויים, כמו גם תוכניות הקיץ שהתבטלו להן בהינף יד. נזכרתי בחברה טובה שילדה באוגוסט את בתה הרביעית (!!!) ואמרה לי אז כמה זה אגדי ונהדר, אבל שלא אנסה את זה בבית. כי ללדת באוגוסט, כשהילדים בחופשה, זה מאתגר פי כמה! ובכן, נזכרתי בזה עכשיו…. קצת מאוחר מדיי 🙂 ובע״ה, אוגוסט שלי יהיה השנה מאתגר ומבורך במיוחד! ואני מחכה לו בכל מאודי!!!

אז איך אפשר בלי כמה מסקנות לסיום סיומת?

ראשית – בנות, נשים – לכו להיבדק. כל חצי שנה אצל כירורג שד שווה כל דקה של שקט בחיים האלה.

שנית – שימו לב לעצמכן. לפעמים אנחנו נשאבות לתוך האינרציה של החיים ולא טורחות לעצור לרגע ולהתבונן פנימה, להיות קשובות ולשים לב – לנו. וכדי שכולם מסביבנו יהיו מבסוטים, אנחנו צריכות להיות חזקות, בריאות ומוטענות מבפנים כדי שנוכל לתת ולהעניק לכולם בצורה המיטבית. ככה ש”אנחנו” זה הכי הכי חשוב, בשביל שכל השאר יוכל לעבוד ולתפקד כמו שצריך.

שלישית – תבקשו. תתכווננו, תסמנו מטרות, תתפקסו עליהן בעיניים בורקות. תביעו משאלות. תכתבו אותן. לעצמכן. או לעולם, זה לא ממש משנה. בדיוק כמו הפוסט הזה, שעלה לכאן לפני קצת יותר משנה. מרגש לראות איך חלומות מתגשמים!

ורביעית – זכרו שהחיים חזקים מהכל. יש להם את הקצב שלהם, את התוכניות שלהם, את ההפתעות שלהם. תזרמו עם מה שמגיע וקבלו באהבה. הכל בסוף מדויק לנו ובא לטובתנו העליונה. אני די בטוחה בזה. למעשה, אני מאמינה בכך בלב שלם.

אז בפתחו של האביב ועם בואו- עוד רגע – של חג הפסח עלינו, אני מאחלת לכולכם בריאות שלמה ורק בשורות טובות. אמן!!!