top of page
חיפוש

האישה עם הפנקס האדום / אנטואן לורן

עודכן: 10 בספט׳ 2020

כבר תקופה ארוכה שאני לא מצליחה להתחבר לספר. תקופה ממושכת מדיי. מה לא ניסיתי? ספרות מקור (החדש של אילן הייטנר – “האיש שלא רצה להיות קטן“) ספרות מתורגמת (“חצי שמש צהובה” / צ’יממנדה נגוזי אדצ’יה), ספרות קלאסית, ותיקה (“מיכאל שלי” / עמוס עוז – קראתי לפני שנים ורציתי לחזור ולהיזכר בו) ופשוט לא הצלחתי להתחבר לשום דבר. כל מה שניסיתי, נזנח.

לורי הביעה התעניינות במתרחש לצד מיטתי. ״מה, כבר סיימת את חצי שמש צהובה, אמא!?!״, ״התחלת לקרוא מהר?״ או ״למה את לא מסיימת קודם, לפני שאת מתחילה משהו חדש?״ היה קשה להסביר שיש תקופות שבהן הראש לא שקט. יש פאזות של עומס יתר, של חוסר ריכוז, ואז גם חוסר חיבור.

מפעם לפעם הצצתי בחנויות הספרים והתבוננתי מה חדש על המדף. אולי יש איזה ישראלי חדש של סופר/ת שאני אוהבת במיוחד ואוכל לחתום עם ״הנאה מובטחת״??? באחת הפעמים בהן נכנסתי ל”סטימצקי”, התבוננה בי המוכרת, שעמדה לצד במת הספרים החדשים, נטלה בידה את הספר המדובר ובלי שאמרתי או ביקשתי דבר – הגישה לי אותו. ״זה מה שאת מחפשת״, אמרה לי בפשטות. הכריכה הייתה מוכרת לי. כבר קראתי עליו איפשהו ברשת שהוא נהדר. אבל משום מה יש לי יחס אמביוולנטי לספרים מתורגמים – מרגיש לי בדרך כלל זר ומנוכר, מעושה ולא טבעי לקרוא תרגום – וידעתי שלא הולך לי איתם בקלות. תמיד אעדיף סיפור ישראלי, מקומי טוב, המסופר ממחוזותינו, עם הדיאלקט שלנו, הריחות, הטעמים והמנטליות המוכרת כל כך.

בכל מקרה, לאחר שהתבוננתי בה בהשתאות, נטלתי מידה את הספר, קראתי את התקציר בגבו, רפרפתי על העמודים הראשונים שלו וחשבתי לעצמי שזה דווקא יכול לעבוד טוב בינינו, אחרי הכל. אבל משהו בתוכי ריסן אותי שלא להתלהב מדיי והזכיר לי את חוסר המסוגלות להתמיד ולקרוא ספרים שאינם מקור… אבל מצד שני, הסיטואציה הייתה כל כך הזויה, כאילו ידעה המוכרת שבשבילו באתי. לכן לקחתי אותו ושילמתי עליו וכבר באותו היום, התחלתי לקרוא בו. ולא רציתי לעזוב. אז הקצבתי לעצמי מנות מדודות. כל פעם קצת, כדי להאריך את הנאת הקריאה.

שבוע אחרי, באחד הלילות, כשהשעה 23:38 ולא מזמן סיימתי לעבוד, התקלחתי ונכנסתי למיטה, כדי לקרוא את הדפים האחרונים של ״האישה עם הפנקס האדום״. עשרה עמודים נותרו לי והיה ברור שאין יותר סיכוי שאני שומרת קצת למחר. זהו! חייבת לסיים. לא מסוגלת יותר להפסיק את הקריאה באמצע, רק בשביל לשמור עוד קצת מהטוב הזה לאחר כך. וידעתי, שאם לא אקרא את הסוף בנשימה אחת, הסיפור עשוי לאבד מהקסם… ובכן, עשרת העמודים האחרונים היו היפים והמתוקים שקראתי מזה זמן רב. כל כך רומנטי ועדיין ספרותי ויפה, ומאד פריזאי – עד שדמעות נקוו בעיניי (תיארה זאת הרומנטיקנית חסרת התקנה :-/). למעשה, התיאור של חוויות הקריאה בעמודים האחרונים הוא תיאור המשקף במדויק את הספר כולו.

אז מה הסיפור, בעצם? בחורה נשדדת בשעת לילה מאוחרת ותיקה נגנב. בחור חולף למחרת ומוצא תיק על פחי האשפה. הוא לוקח אותו אליו, מרוקן אותו מתכולתו ומנסה להתחקות אחר בעליו של התיק. המשימה לא פשוטה, משום שאין בתיק כל פרט מזהה. הארנק נגנב על מסמכיו וכך גם הטלפון הנייד. הגבול שבין מחווה אזרחית יפה – לקחת את התיק ולרצות להחזירו אל בעליו, לבין מציצנות, סקרנות, שאיפה לחדור לחיים של מישהו אחר, מבלי שקיבלת אישור לכך – הוא דק ועדין. כשלורן (שהוא בעצם לורו, כלומר Laurent בצרפתית, כי בכלל לא מבטאים את ה-t הסופית בהגייתו. זהו! הייתי חייבת!) פורס את חפציה של לור על השולחן הוא בעצם קצת מגשים את חלומי: לפתוח תיק ולהציץ בתכולתו. לחטט. ואולי גם בזכות זה קסמו של הספר, שהרי כולנו באופן כזה או אחר קצת חטטניים, מציצניים, סקרנים.

הספר מאד זורם ומהנה. כזה שרוצים לסחוב בתיק כל הזמן והרי שמבחינתי – זהו אחד האותות לכך שהספר טוב. שיש חיבור. הוא רומנטי אך לא דביק מדיי, כתוב בסגנון בלשי קל מאד, מסקרן, מותח במידה ויש בו הצצה ותשוקה אל הלא נודע. הוא כתוב בחוכמה ובחן, עם אזכורים רבים הנוגעים לעולם הספר, מה שמעניק לכל זה עוד איזה ערך מוסף.  בקיצור, ספר מקסים ומתאים בול לנסיעת עבודה או לחופשה קצרה, או סתם להתפנק איתו במיטה בסופו של יום עמוס, בתקופה לחוצה.

מתיקות מענגת!

צפייה 1
hello-revival-2_NRQBcggnU-unsplash.jpg
%D7%9B%D7%AA%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%A2-%D
מריחה-צבע-yurehz-דנה-דלתות.png
ellieelien-MpOw8c_wPio-unsplash.jpg
alyssa-strohmann-tnpr-hPOta0-unsplash.jp
bottom of page