בעלי לא בבית / מירב הלפרין

נורא רציתי שזו תהיה המלצת קריאה לקראת יום כיפור, אבל כשספר שוכב לי יותר מדיי זמן ליד המיטה, או לא נכנס לתיק שלי בכל הזדמנות שיוצאים מהבית, יש איזו בעיה. משהו לא בסדר. תשוקת הקריאה אבדה, אין בי את הסקרנות הרגילה לקרוא ותוך כך לדעת מה קורה, ואין בי את הדחיפות הזו, להתקדם עם הקריאה ולסיים. אז כן, במקרה הזה הייתה בעיה, יוסטון. אבל אתם יודעים מה? במקרה הזה, אני חושבת שהבעיה היא אצלי. כפי הנראה, אני בן אדם רציני מדיי. הספר הנוכחי מספר את סיפורה של עו״ד מצליחה, שיום בהיר אחד בעלה עוזב אותה לטובת אחרת והיא הופכת לגרושה עם שני ילדים מתבגרים, שמתחילה מחדש. על פניו, נשמע חמוד ולא מזיק, אלא שתיאום הציפיות בינינו היה שגוי מלכתחילה. בכללי, הציפיות שלי מספר גדולות יותר: חשוב לי שיהיה איכותי, שיהיה כתוב טוב, בשפה יפה ומכבדת, שתהיה עלילה רצינית, שהספר ישאיר בי חותם. אין לי סבלנות לספרים בלי מוסר השכל, כאלה שמעבירים איתם שעתיים-שלוש ואחר-כך אין להם שום השפעה ולא גורמים לשום הרהור. זה מרגיז אותי! מרגיש לי שבזבזתי את הזמן המועט שיש לי לקריאה על משהו לא מספיק טוב. והרי יש כל כך הרבה ספרים טובים שמחכים לי אי שם… שלא תבינו לא נכון! אני לא זקוקה לספרות מופת, אבל כן צריכה משהו שיפעיל את הרגש והמחשבה. במקרה הזה, ידעתי מראש שזה ספר מצחיק וקליל, זורם ומשעשע. ובאמת, היו שניים-שלושה משפטים שגרמו לי לצחוק ממש, בקול רם. כל השאר העביר חיוך על פניי. היו גם שני קטעים שמאד התחברתי אליהם: האחד, כשהמספרת מתארת את משולש ה-א׳: אהבה, אמביציה ואימהות מעורבת, ומעלה את השאלה האם אפשר לקיים את כל שלושת הפרמטרים במשוואה או שחייבים לוותר ולהקריב אחד מהם? (עמ׳ 78-79). נראה שזה נושא לפוסט שלם בפני עצמו… וגם הקטע המקסים על אושר דיבר מאד אל ליבי: ״אני זוכרת שאמרתי לעצמי – תנצרי היטב את הרגע. לזה מתכוונים כשאומרים אושר. על זה אנשים חולמים. כמה נדיר הרגע הזה. כמה הוא פשוט וכמה הוא מסובך. כמה קל להשיג אותו וכמה קשה…. כמה חמקמק האושר הפשוט הזה וכמה גס לבנו בו כשהוא מתרחש״ (עמ׳ 111). על כך מדויק בעיני. חוצמזה, לא סימפטתי את עניין המותגים שנטחן לאורך כל הספר. הגיבורה לובשת סטלה מקארתני, דיור, מארני, גוצ׳י, לקוסט, מארק ג׳ייקובס ומה לא! אני תוהה אם אי אפשר היה להבין שהיא מצליחה, מוצלחת ושהממון בכיסה מבלי להזכיר את כל השמות הפלצניים הללו? אין לי ספק שאפשר היה למצוא דרך טובה יותר כדי להעביר את הדמות ככזו. לא אהבתי גם את העיסוק באמא המגה-דיווה, שנמצאת בבית אבות ושדמותה נשמעה לי מופרכת ובלתי אמינה עד כדי גיחוך. שחקנית מזדקנת שתהילת צעירותה נשרכת אחריה, גרושה פעמיים, אלמנה פעם אחת ונשואה בפעם הרביעית. All in one… היא הוצגה כ-מטורללת וקשה לי להאמין שיש כאלו אנשים, שאין בהם טיפת אנושיות. זו נשמעת המצאה רעה. אולי אני צעירה מדיי ואולי נפשי רומנטית מדיי, אך היה לי קשה לקבל את כל התיאורים על שגרת הסקס הגרועה עם הבעל, על ילדים שלא מסבים אושר ועל בגידות, כפי שתוארו כאן. אז בואו נסכם ונאמר שזהו ספר הומוריסטי ונחמד, קליל ולא עמוק מדיי, המתאים למי שלא לוקח דברים ברצינות, לא מחפש עומק ולא מעוניין להכביד על תאי המוח שלו. כן, לפעמים צריך גם כאלה…. אולי בכל זאת ליום כיפור?

ובינתיים, ליד המיטה שלי נמצאים גם: * החיים ומה שלבשתי / שלי גרוס (מתוק מאד ולקראת סיום קריאה)

* פנינים לאור היום / סביון ליברכט (הגעתי עד מחציתו. סיפורים קצרים ושוברי + שובי לב. מושלם! חרגתי ממנהגי והנחתי אותו בצד היות ומדובר בסיפורים ולא בנובלה שלמה, כי שלי גרוס בדיוק הגיעה והייתי חייבת, אבל יצא מעולה, כי אוכל להמשיך להפליג איתו ביום כיפור וההנאה מובטחת).

* How to be Parisian wherever you are – מדפדפת בו מערב לערב. טרם קראתי בו קריאה שוטפת, אבל מאד מחכה….