אובססיית הצילום שלי

זה קרה לפני כשנה, כשהגעתי ל״כולה״ למסאג׳ מפנק שקיבלתי במתנה ליום הולדתי. מי שלא מכיר, ״כולה״ הוא מקום לנשים בלבד, הממוקם בנמל תל אביב. רק נשים מורשות להיכנס אליו וה״אני מאמין״ של המקום הוא שקט ופרטיות, התנתקות מהעולם שבחוץ, וזמן לעצמך, בלי הפרעות.

התחושה הזו, שאם לא מצלמים – לא היינו באמת, הפכה להיות ממכרת ומצמיתה כאחד עבורי. התחושה שלי היא שכל צילום הוא הנצחה של רגע, מזכרת מאירוע, אפילו השולי ביותר. זיכרון מתועד. כאילו אחרת – זו הייתה פנטזיה, רק חלום… ולך תוכיח שיש לך אחות, כשאין לך שום תיעוד ביד (או בסמארטפון, במקרה הזה).

ככל שעובר הזמן, אני מבינה שלא רק את הילדים שלי אני מצלמת ללא הרף (תוכלו לקרוא על זה קצת כאן), במן תחושת שליחות (אובססיבית, כבר אמרנו!?!), מתוך הבנה ש”יום שעובר אינו חוזר” ושאני חייבת-חייבת תיעוד שלהם היום, אחרת אני מפספסת את רגעי הגדילה וההתפתחות שלהם. לא רק ילדיי זוכים לתיעוד שוטף, אלא גם מקומות שהייתי בהם, חוויות, דברים יפים, שמעוררים בי השראה כמו גם אנשים מיוחדים שפגשתי. כאלו שראיתי פיזית, בחיים האמיתיים, או במרחבי הרשת, במדיות המתבססות על צילום (פינטרסט ואינסטגרם, מבחינתי. אפילו צילומי מסך של תצלומים שנותנים השראה ו”מעיפים לי את הסכך” – ייכנסו ל”מאגר” שלי).

מאז שאני זוכרת את עצמי, נמשכתי למקצועות תרפויטיים. בזמנו, לפני עידן ועידנים, רציתי ללמוד עבודה סוציאלית ואז תואר שני בביבליותרפיה, תרפיה באמצעות ספרות. מכל מיני טעמים, זה לא הסתדר ועד היום יש בי איזו תחושת החמצה על כך. בשנים האחרונות אני שומעת מדי פעם על פוטותרפיה. תרפיה באמצעות צילום. מישהו בקהל מכיר? שמע או נחשף לתחום?

היום, בעידן שבו כל בעל סמארטפון הוא צלם בפוטנציה, ובזמנים שבהם הצילום הוא כל כך זמין ונגיש, יש משמעות גדולה לבחירה מה ואיך אנחנו מצלמים ולפענוח של התמונה ומה שעומד מאחוריה. בימינו אנו, הויזואליות מאד מסקרנת והמוח שלנו כל הזמן עוסק בפיענוח ויזואלי. אנחנו מתבוננים בצילומים, יורדים לפרטים, מעמיקים בהסתכלות שלנו וכך חושפים רגשות (ואולי גם סודות שלעיתים אנחנו כלל לא מודעים אליהם…). כל אלה מסקרנים אותי מאד.

ובכלל, מי פה שותף לאובססיית הצילום שלי? מי מרגיש חובה להנציח כל רגע, לתעד, לשמור, לתייק, לפתח ולהיות ניזון מהתמונות? למי יש לוח השראה מול העיניים, עם תמונות שתומכות בחלומותיו וב”אני מאמין” שלו? מי מרכיב בכל הזדמנות “מוד-בורד” מתמונות יפות שלוקטו מכל מיני מקורות? ומה אתם עושים עם הדחף הזה? תהיו טובים ותכתבו לי, פליז. בפייס, באינסטוש, בפרטי, בעסקי או ממש פה למטה. כי רוב הסיכויים שלא אחזור לספסל הלימודים ופוטותרפיה ואני כבר לא נהיה חברות טובות בחברות ארוכת שנים, אבל אולי בזכותכם אוכל להבין יותר טוב את פשרה של האובססיה הזו. אובססיית הצילום שלי.